SHALOM

גם השנה, כמו בכל שנה, בתקופת ראש השנה ויום הכיפורים, גם אלה שרחוקים מהיהדות יגיעו לבית הכנסת, חלקם רק לזמן קצר, אחרים כדי להתפלל באריכות. לכולנו מטרה משותפת אחת: עשיית חשבון נפש, בחינת השנה שבדיוק עברה, סיכום מאזן המעשים הטובים והרעים, אולי אף קבלת החלטות לקראת השנה החדשה, ובעיקר, אנו מבקשים מהקב"ה להיענות לתחנונינו, ולהעניק לנו חיים ובריאות. משנה לשנה, טקסים אלה דומים זה לזה מבחינת הצורה והביטוי שלהם, ואף על פי כן, כל שנה הינה ייחודית וזאת בשל המציאות והנסיבות. על מנת לסייע לנו במחשבותינו ובהרהורינו, ביקשנו מהרב ישראל מאיר לאו, רבה הראשי של תל אביב ולשעבר הרב הראשי האשכנזי לישראל, שינחה אותנו בעניין זה.

מהי לדעתך, הדאגה העיקרית המאפיינת את תקופתנו ואשר צריכה להיות בראש מעיננו בתחילתה של שנה זו?

כמובן שכל אחד מאיתנו מגיע לבית הכנסת קודם כל כדי להתפלל לרווחתו האישית, לבריאותו, לרווחת משפחתו, להצלחה מקצועית. אך ברצוני להתייחס למישור הלאומי ולא למישור האישי. בתחילת השנה שעברה, חשבנו ששני איומים עיקריים הם שיהיו דאגתנו המרכזית. ראשית, הסוגייה האיראנית, אשר הייתה עשויה לסכן באופן חמור את קיומנו. נשיא איראן הצהיר בפומבי כי למדינת ישראל אין זכות קיום כאן וכי השואה מעולם לא התרחשה, שפשוט המצאנו אותה כדי לגנוב את אדמותיהם של אחרים. במהלך כל השנה, האיום האיראני היה תלוי מעל ראשינו כמו ענן והסכנה עדיין קיימת. הבעיה הגדולה השנייה הייתה בעיה כלכלית ונגעה למשבר הפיננסי העולמי ולהשלכותיו. הקומוניזם נפל לקראת סוף שנות ה- 80, ובתחילת המאה ה- 21 היה נראה שגם הקפיטליזם עומד ליפול. תוך לילה אחד, אלפי אנשים איבדו הכל, כולל את כספיהם אשר נחסכו לקראת תקופת הפנסיה וכספי ירושה אשר היו מיועדים לילדיהם. באורח פלא, הכלכלה הישראלית כמעט ולא נפגעה ושרדה את המשבר. הנה שתי סוגיות, שחשבנו כי הן הסכנות החמורות ביותר עימן עלינו להתמודד. אך לפני חודש, גילינו כי הסכנה הגדולה ביותר לה אנו חשופים איננה בטהראן או במוסד פיננסי בפריז, לונדון, ציריך או ניו יורק אלא בקרבנו. מדובר בעניין חינוכי, חברתי ומוסרי ממדרגה ראשונה: שנאת חינם, אלימות ורצח. עמנו מעולם לא נאלץ להתמודד עם כמות דם שכזו, דם שנשפך לשווא על ידי, וכלפי אנשי העם שלנו. זה ממש תפוז מכני, רק שאנחנו לא בקולנוע אלא בחיים האמיתיים. הדבר המפחיד הוא שרציחות רבות אלה, בוצעו, תוך כמה שבועות בלבד, בקור רוח מלא. אני חושב למשל, על האב שחנק את בתו בת ה- 4 כדי להתנקם בגרושתו, אמה של הילדה. אדם זה אינו אלכוהוליסט ואינו נרקומן, הוא לא גורש מארצו, הוא לא השתתף בקטטות ואף אחד לא התגרה בו. מדובר באדם רגיל, שנולד וגדל בישראל. אך הוא הכין את המעשה שלו בצורה מאוד קפדנית, שלב אחר שלב. במקרה זה, תפילתנו: "רחם עלינו, כרחם אב על בנים" אותה אנו אומרים בראש השנה, הופכת לרלוונטית ומקבלת משמעות רחבה ביותר. דאגת ההורים לילדיהם הייתה מאז ומעולם סמל תפילותינו. ציינתי רק את המקרה הזה, אך מה עוד אפשר לומר על הסבא שרצח את נכדתו, רוז פיזאם, בסיועה האקטיבי או הפסיבי של האם, ושזרק אותה לאחר מכן בנחל הירקון כשהיא עטופה בשקית ניילון? הנביא ישעיהו (פרק מ"ט, פסוק ט"ו) צפה מצב אבסורד זה בו האם "שוכחת", כאשר בעצם המשמעות הברורה של המילה "שוכחת" היא "הורגת" ואמר: "התשכח אישה עולה, מרחם בן בטנה; גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך!" הוא אומר שאפשרות כזו אינה מתקבלת על דעת בעם היהודי. הוא קורא לנו לפעול. זוהי בדיוק הנקודה אליה עלינו לכוון את תפילותינו בתחילת שנה זאת, על מנת שהקב"ה ייתן לנו אומץ, רצון ואת החכמה כדי להפסיק מצב זה של הזנחה כללית הגורם לאלימות.

אך במקרים מסוג זה, התפילה בלבד איננה מספיקה כמובן. עלינו לפעול. ישנם מהלכים מעשיים אותם ניתן לנקוט, מהלכים התלויים ברשויות המדינה וברשויות השיפוט. יש לזכור כי בין מועד ביצוע הפשע לבין מועד המשפט, עובר תמיד הרבה יותר מידי זמן. בעת היעלמותה של רוז הקטנה, כל המדינה החזיקה את נשימתה כדי לדעת מה באמת קרה, מי היה הרוצח וגם כדי למצוא אותה. היום, כמעט אף אחד לא זוכר את שמה. העונשים צריכים להוות דוגמא ולשמש הרתעה. אולם, בנוסף לשאלות טכניות ומעשיות אלו, אנו נאלצים להתמודד עם בעיה חמורה הרבה יותר, והיא חוסר החינוך בכל הנוגע לקדושת החיים, ובייחוד בכל הנוגע לחיי הזולת. אזכיר כאן כי ביהדות, התאבדות מהווה פשע. לאף אחד אין זכות לשים קץ לחייו, משום שאנחנו לא יצרנו את החיים, ואנחנו גם לא בעליהם. אז כיצד אנו יכולים ליטול לעצמנו את הזכות לפגוע בחיי הזולת? בהקשר זה אציין את העובדה כי במסגרת לימודי היהדות, לא מלמדים בדרך כלל את סיפור רצח הבל על ידי אחיו קין. פשע זה נלמד באופן שטחי, אגב לימוד אחר. חכמי התלמוד דנו במניע האמיתי של קין. חלקם אמרו שמדובר היה בעניין כלכלי (משום שחצי עולם לא הספיק לקין), אחרים מאמינים כי קין רצח את הבל בגלל אשה, שהייתה בעצם אחת מאחיותיהם. היום, בפאבים מסוימים בישראל גם רוצחים בני אדם בגלל אשה, וזאת רק בגלל שלא מלמדים את הסיפור הטראומטי הזה. כאשר קין ביצע את הפשע הראשון בהיסטוריה של האנושות, הוא בעצם רצח 25% מהמין האנושי. ממבט ראשון, עניין זה נראה כסיפור משפחתי חסר חשיבות. אך בעצם, לרצח זה היו השלכות נוראיות ואף אחד מצאצאיו של קין לא שרד. אנחנו צאצאיו של שת, בנם השלישי של אדם וחוה. לפיכך אל לנו לזנוח את החינוך לקדושת החיים, זאת משום שההשלכות בטווח הקצר, בטווח הארוך ובטווח הבינוני הן איומות.

אינך חושב שחינוך לקדושת החיים הוא דבר תמוה, שהרי עניין בסיסי זה כל כך ברור מאליו, פשוט והגיוני?

תמיד עדיף להגיד גם את מה שברור מאליו. במקרה הנוכחי, יש לחזור על הדברים שוב ושוב. אחד מגורמי המפתח של הימים הנוראים הוא מושג התשובה, החרטה. אך בנוגע לחטאים שביצענו כלפי הקב"ה, ניתן לעשות תשובה אך ורק אם יחסינו עם הזולת הם טובים. הזלזול בחיי אדם מהווה פגיעה ישירה ביחסינו עם הקב"ה ועם הזולת. בנוסף לשאלת הכבוד, יש כאן גורם הנוגע באופן ישיר לאמונה והקשור באופן אדוק לירידה ברמת האמונה, שלא לומר היעדרה. אין ספק כי ככל שהאמונה תתרחק מאתנו, וזאת מדור לדור, ככה חשיבות חיי האדם תאבד מערכה ותהפוך בהדרגה לחסרת כל ערך. אברהם הוא הראשון אשר קבע קשר ישיר בין העדר אמונה ויראת ה' לבין רצח. כאשר הוא נשאל מדוע הסתיר את העובדה ששרה היא אשתו וגרם למצרים להאמין שהיא אחותו, הוא ענה: "... אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית, פרק כ', פסוק י"א).

כיצד אתה מסביר את העובדה שהגענו למצב הזה?

ישנן הרבה סיבות לכך, אחת מהן נוגעת לעובדה שאנו חיים בחברה בה אין גבול למציצנות. האלימות נמצאת בכל מקום: בעיתונות, בקולנוע, באינטרנט, בבית בטלוויזיה, בתיאטרון ובספרות. הילדים חשופים באופן תמידי לסוג כזה של מידע ויש לכך השפעה ישירה על צורת חשיבתם, על התנהגותם ועל האופן בו הם פועלים. ניתן לראות זאת למשל, בסרטים הקלאסיים "הסנדק 1" ו"הסנדק 2". בסרטים אלו, הצעירים ניזונים מ- 89 דקות אלימות ומדקה אחת בלבד של מעין מוסר השכל לפיו "בסופו של דבר הפשע אינו משתלם". אך במהלך 89 הדקות האחרות, כולם לומדים שכדי להיפטר ממישהו שמפריע או מטריד אותך, אפשר פשוט מאוד להרוג אותו. זה מה שילדינו שומעים מגיל צעיר. זאת ההתנהגות שאנו רואים בשטח, בחיים היומיומיים והמקצועיים שלנו.

אתה מדבר על המתירנות של כלי התקשורת, אך אינך חושב שיש מתירנות גם בהקשרים אחרים?

בעצם, עלינו להתמודד עם שתי שאלות עיקריות, הראשונה נוגעת למחוקק והשנייה נוגעת לחינוך. כיצד יתכן שמתארגנות מסיבות, לגמרי חוקיות, המיועדות לצעירים בני 13, בהן מוגש אלכוהול, ולעיתים קרובות מחולקים גם בקבוקי וודקה אישיים? במקרה הזה, יש לנהוג בחומרה במישור המשפטי. אך בנוגע לחינוך, הכל מבוסס על ה"חופש", חופש הביטוי, חופש אישי, וכו'. אני חושב שאנו מצויים כרגע במצב חירום וכי הגיע הזמן להביא להפסקת עודף הדמוקרטיה שמהשלכותיה ונזקיה אנו סובלים כבר בשלב הזה. אין ספק שהשלכות אלו תהיינה הרסניות לעתיד. מדברים יותר ויותר על זכויות: "זכויות האדם, זכויות האזרח, זכויות האישה, זכויות הילד, זכויות הגבר, וכו'." אך אף אחד לא מדבר על חובות. אותן חובות יסוד, שרק אתמול היו כל כך ברורות, שבאות לידי ביטוי במעשים הקטנים והיומיומיים שאינם נוגעים לנימוס כי אם לכבוד, כלומר, לקום באוטובוס כשעולה אדם זקן או כשעולה אישה בהריון, וכו'.

האם הבעיות עליהן דיברת קיימות אך ורק בישראל או שהן נוגעות לכלל העולם היהודי?

יש להבין כי בימינו, אין יותר גלות. אנו חיים כמעט ב"שטעטל" גלובאלי. כיום, אין ממש הפרדה בין ישראל ושאר העולם היהודי. בזמנו, היו שתי ישויות יהודיות: ישראל ויתר המדינות. היום, לא קיים דבר כזה. ניתן להגיע לסאו פאולו הרחוקה תוך 15 שעות באמצעות מטוס אל על. החיים היהודיים, שהתנהלו פעם מאחורי מסך ברזל, הם כיום בהישג יד, והפעילויות המתקיימות במסגרת היהדות העולמית הן בעלות עוצמה חסרת תקדים, מבחינה דתית, אקדמית או אישית. לפיכך, כל הבעיות עליהן דיברתי, הנוגעות לחברה שלנו ולחינוך לכבוד האדם, באות לידי ביטוי בכלל העולם היהודי. לצערי, אמצעי התקשורת הרבים והנוחים מעודדים את התפתחות האלימות והזלזול בזולת בכל מקום בעולם.

כיצד מציאות זו קשורה לתפילות הימים הנוראים?

על מנת שנוכל לפעול ולקבל השראה מתפילותינו, עלינו להבין את מה שאנו אומרים בתפילתנו. למשל, לתפילה "אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו" הייתה משמעות מסוימת בתקופת הרדיפות, והיום תפילה זו מקבלת משמעות לגמרי אחרת. כאשר גבר שיושב על ספסל על שפת הים בתל אביב עם אשתו ובתו, סטודנטית לרפואה, נרצח תוך כדי שהוא מגן על בתו ועל כבודה מפני חבורת בריונים אלכוהוליסטים, וככל הנראה גם אנטישמים, פתאום, המילים "אבינו מלכנו חתמנו בספר חיים טובים" אותן אנו נוהגים לומר בלחש, מקבלות משמעות מיוחדת ועוצמתית במיוחד. עניין זה נכון עוד יותר כאשר, במהלך התפילה, אנו חוזרים פעמים רבות על המילים: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים!". פתאום, אנו מתפללים בהתאם למה שקורה בסביבה שלנו: שפעת החזירים אורבת לנו, בתקשורת פורסם כי ימותו אלפי אנשים מהמחלה, איראן בהנהגת פסיכופת רוצה להשמיד אותנו, ואב רוצח בדם קר את בתו. זו הסביבה והאווירה בה אנו מתפללים לחיים, להישרדות ולחיים טובים. אחת התפילות היותר מרגשות שלנו היא התפילה בה אנו אומרים "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו". תפילה זו מקבלת משמעות חדשה לאור המקרה בו נער תמים בן 17 נהרג מכדור בראשו, בגלל חיסול חשבונות בעולם התחתון הישראלי. לתפילותינו יש משמעות עמוקה, הן מאוד רלוונטיות למצב הנוכחי, יש בהן הרבה מעבר לטקסיות גרידא והן מאוד דינמיות במשמעותן.

אתה לא נשמע מאוד אופטימי כרגע, מדוע?

ההפך הוא הנכון. עברנו תקופות הרבה יותר קשות. יש לנו מדינה יהודית עצמאית ויפה. הביטחון, הכנסת, המשפט, המשטרה ובעיקר החינוך בשליטתנו. יש לנו את כל מה שצריך כדי להצליח אך בינתיים, יש לנו את הבעיות החינוכיות האלה, בעיות חברתיות ומוסריות אשר מחמירות. אין ספק שנצליח להתגבר עליהן, אך באיזה מחיר? עם זאת, אין לשכוח כי העם היהודי התקיים לאורך ההיסטוריה, בין היתר, בזכות ניסים. בן גוריון סיכם את הרעיון הזה בצורה קצת יותר משעשעת ואמר: "כל יהודי שאינו מאמין בניסים אינו ריאליסטי...".

לסיום, האם תוכל להעביר לקוראים שלנו מסר מיוחד לקראת השנה החדשה?

אנו חיים בתקופה בה התקשורת לוקחת חלק עיקרי בחיינו. למרות שהיא עשויה להיות אמצעי להעברת מסרים שליליים ומהווה מקור סכנה גדול, היא עשויה גם להיות מקור תקווה. היא עשויה לשמש גשר בין יהודי החי באירופה לבין יהודי החי בישראל. אני מאחל שכל קוראי "שלום" ינצלו את אמצעי התקשורת הקיימים על מנת לחזק את קשריהם עם ישראל בכלל ועם האוכלוסייה הישראלית בפרט. אני מאחל כי הם יפתחו רגשות של איחוד משפחתי על מנת שכולנו נרגיש אחים, וזאת לא רק מנקודת מבט פורמלית-משפטית. הגיע הזמן שנבין כי יש לנו את אותן הבעיות וכי עלינו לפתור אותן יחד. עלינו לזכור כי אנחנו כולנו בניו של הקב"ה, וכי כולנו בניו של אותו אדם מאחר ואנחנו "בני ישראל", כלומר בניו של יעקב אבינו. אנו מסיימים את ברכת החודש במילים: "מי שעשה ניסים לאבותינו, וגאל אותם מעבדות לחירות, הוא יגאל אותנו בקרוב, ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, חברים כל ישראל ונאמר אמן!". מזה 60 שנה, אנו עדים להגשמת חלקה הראשון של ברכה זו וחזרנו מ- 104 מדינות למולדתנו, מדינת ישראל! החלק השני של הברכה הנוגע לחברות בינינו, עדיין לא התגשם. אני מאחל שנהיה עדים להתגשמותה של ברכה יפה זו. זוהי ברכתי לקוראי "שלום" ואני מאחל שהקב"ה יחתמנו בספר חיים טובים לשנה מצוינת. לשנה טובה תכתבו ותחתמו. אמן!