SHALOM

בשנים האחרונות ישנה תופעה מעניינת בחברה הישראלית בכלל ובצבא בפרט: זוהי עובדה כי אחוז גבוה מהאליטה הלאומית הם בנים למשפחות המתגוררות ביהודה ושומרון. הדבר בולט במיוחד כאשר מפורסמים שמותיהם ומקום מגוריהם של החיילים שנפלו במסגרת שירותם הצבאי. בחיי היומיום, מציאות זו פחות נראית לעין, במיוחד כאשר מדובר בנשים העוסקות במגוון מקצועות, ובכלל זה מקצועות חופשיים.

על מנת שנוכל להבין תופעה זו, ביקרנו בבית הספר לבנות, האולפנה בעפרה, אשר נוסדה לפני קצת יותר מ- 20 שנה, בה לומדות כ- 850 נערות בין הגילאים 13 עד 18, רובן תושבות האזור. כמאה תלמידות האולפנה הן עולות חדשות: 70 נערות הגיעו מאתיופיה (הן נשלחו לעפרה ממרכז הקליטה בבאר שבע), היתר עלו מצרפת. אחוז ההצלחה בבחינות הבגרות נע בין 88% ל- 92%. לאחר סיום לימודיהן, פונות כל תלמידות בית הספר לשירות צבאי או לשירות לאומי. במהלך לימודיהן בבית הספר, התלמידות נפגשות עם קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית ומתנדבות בכל מיני מסגרות, הן משתתפות, בין היתר, בפגישות חילונים-דתיים. פגישות אלו מאוד חשובות משום שהן מאפשרות לשתי קבוצות בני נוער להכיר אחת את השנייה: אלה אשר חונכו על ערכי השמאל, אם לא לומר על ערכים אנטי דתיים של השמאל הקיצוני, מבינים פתאום כי ילדי תושבי יהודה ושומרון אינם קבוצת אנשים פרועים אשר מבקשים רק לעקור את עצי הזית של הערבים. עם זאת, תלמידות האולפנה מבינות את האופן בו הן נתפסות ולרוב הדבר מאפשר להן להכיר את עצמן. לעומת זאת, הפגישות עם הקבוצות החרדיות הן הרבה יותר מורכבות, משום שברוב המקרים, ההורים החרדים אינם מאפשרים לנערות ליצור קשר עם ילדיהם המתבגרים. התלמידות הולכות בכל זאת לקראת אותן משפחות וכך הן יכולות להעריך אם יש להן מכנה משותף כלשהו עם חברה זו ובמה הן שונות ממנה.
הנהלת בית הספר שמה דגש מיוחד על התנדבויות ועל עזרה לזולת. ברוח זו, יזם בית הספר פעילות עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים (אוטיסטים וכו'). במטרה להקל על הוריהם של אותם ילדים, בכל יום אחרי הצהרים, לאחר סיום הלימודים, אוטובוסים מאזור בנימין אוספים ומביאים את הילדים לבית הספר, שם מוגשת להם ארוחה חמה. לאחר מכן, תלמידות בית הספר, מתנדבות, עושות עם הילדים כל מיני פעילויות שעשועים ופעילויות חינוכיות אחרות. כל יום, ישנה קבוצת ילדים אחרת המשתתפת בפרויקט, ובכל שבוע, כ- 200 ילדים נהנים ממסגרת זו. בנוסף, פעמיים-שלוש בשנה, מוזמנים ילדים אלו לבלות שבת שלמה בבית הספר ופעמיים בשנה כל המשפחה מוזמנת. קבוצת תלמידות אחת מטפלת בילדים הבעייתיים וקבוצה שנייה מטפלת באחיהם ואחיותיהם של הילדים, וכך ההורים יכולים לפגוש הורים אחרים ולהחליף רעיונות וחוויות עם אנשים המצויים במצב דומה.
רצינו לדעת קצת יותר על בית ספר מיוחד זה ולכן נפגשנו עם מנהל המוסד, אביה ששר.

במה שיטתכם החינוכית שונה משאר מוסדות החינוך בישראל?

בגיל בו התלמידות מגיעות לבית הספר שלנו, הן נמצאות בפרשת דרכים. מצד אחד, יש להן צורך לחיות בבית משום שהמסגרת המשפחתית מעצבת במידה רבה את אישיותן, אך עם זאת, זהו גם השלב בו הן רוצות לחיות את חייהן ולפתח את האופי ואת האישיות שלהן. לכן, הקמנו פנימייה הפועלת במהלך חלק מהשבוע. החל מגיל 15, כל התלמידות, כולל תלמידות שהוריהן מתגוררים סמוך לבית הספר, חיות וישנות בפנימייה בימים רביעי וחמישי בערב. לכל תלמידה יש פינה משלה, מיטה וארון. עניין זה מחייב את הבנות לחיות בקהילה ולפתח אחריות ביחס לסביבתן הקרובה. הדבר בא לידי ביטוי בדברים הקטנים, למשל, עליהן להיכנס בשקט לחדר כאשר יתר בנות החדר ישנות, וכו'. כמו כן, שינוי כזה, שהוא בסופו של דבר די מינורי, מאפשר להן להתכונן כבר עכשיו לקראת השירות הצבאי או הלאומי.

במה עניין זה תורם?

תוכנית הלימודים שלנו מאוד עמוסה. הערבים בהם התלמידות מבלות במשותף מחוץ לשעות הלימודים מאפשרים להן להשתתף בפעילויות אינטלקטואליות, תרבותיות וספורטיביות, כולל אומנויות לחימה. התלמידות יכולות לבחור את הפעילויות בהן הן חפצות להשתתף, המגוון מאוד רחב.

מה לגבי תכנית הלימודים עצמה?

אנו פועלים בהתאם לתכניות של משרד החינוך ומציעים אפשרויות נוספות בתחומי לימוד שונים. לתלמידות המעריכות כי תכנית הלימודים הרגילה קלה מידי, אנו מציעים את האפשרות להתקדם בלימודים בקצב מהיר יותר ולבחור מקצועות מוגברים נוספים, בדרך כלל בתחום לימודי היהדות (חלק מהתלמידות לומדות תלמוד) ובתחום לימודי ההיסטוריה (ציונות, לימודי שואה וכו'). במסגרת זו, התלמידות שלנו כותבות תזות קצרות אשר מוגשות במסגרת תחרות ארצית בה מוענק פרס יוקרתי מאוד. בשנה שעברה, אוניברסיטת חיפה, בה יש מחלקה המתמחה בלימודי השואה, בחרה 70 עבודות מכל הארץ, 7 מתוכן נכתבו על ידי תלמידותינו. השנה, אוניברסיטת חיפה חילקה מספר פרסי הצטיינות, מתוכם שניים יועדו לבני נוער ושתי מקבלות הפרס הן תלמידות בית הספר.
לגבי הרכב הלימודים עצמם, יש לזכור כי יש לנו כמעט 50 שעות לימוד בשבוע, מתוכן 18 עד 20 שעות מיועדות ללימודי יהדות. חלק מתכנית הלימוד נקבעת על ידי משרד החינוך, אך מגוון רחב של מקצועות לימוד נבחר על ידי התלמידות (ספרות, היסטוריה וכו') ומהווה חלק מבחינות הבגרות. המקצועות הנבחרים על ידי התלמידות מאוד חשובים ועשויים להשפיע על העתיד האקדמי שלהן ואף עשוי להשפיע, במקרים מסוימים, על בחירת בן הזוג. עבורנו, חלק זה של תכנית הלימודים הוא משמעותי ביותר משום שאנו מאמינים כי הדבר החשוב ביותר הוא שהנערות תלמדנה לעשות את הבחירות הנכונות ביחס לעצמן ולא לפי סביבתן הקרובה.

בית הספר קיים קצת יותר מעשרים שנה. במה עוסקות היום בוגרות בית הספר?

רובן בחרו לעסוק במקצועות החופשיים, למרות שחלק גדול מהבוגרות הן עובדות סוציאליות או מורות. יותר מ- 90% מהן נשארו דתיות וכ- 80% מהן מתגוררות ביהודה ושומרון.

דיברת על ההצטיינות של תלמידותיך. מה לגבי התלמידות הפחות מצטיינות?

יש לנו מסלול המיועד לנערות המתקשות בלימודים. המורים שלנו המתמחים בכך, עוזרים לתלמידות אלו לעבור את בחינות הבגרות. התלמידות אשר אינן מסוגלות לעבור את בחינות הבגרות מופנות למסלולי הכשרה מקצועית, אשר יאפשרו להן להשתלב בשוק העבודה, כגון לימודי קוסמטיקה, תפירה, תיאטרון, וכו'.

בית הספר שלך מעניין מהרבה בחינות, אך האם קיימת חלופה מקבילה עבור תלמידים בנים, ואם לא, מדוע?

אתה מעלה כאן שאלה לא פשוטה. רוב הבנים באזורינו לומדים בישיבות התיכוניות או בבתי ספר אשר אינם לוקחים חלק בתכנית הלימודים הרגילה של משרד החינוך, וזה, כפי שכבר הבנת, איננו המצב במוסד שלנו. אך מעניין לראות כי הרבה בחורים נמנעים מקשר עם בנות האולפנה שלנו משום שהם חשים נחותים מהן. העובדה היא שהחברה הדתית-לאומית עדיין לא הבינה שניתן להקים בית ספר כמו שלנו גם עבור תלמידים בנים. לפי המסורת, מקובל שהבנים הולכים ללמוד בישיבה בה למד אביהם. הם לא יוצאים משם בורים, אך אין ספק שהם לא ברמה של תלמידותינו. אך למרות הכל, זוגות נוצרים... וחיים באושר.

כיצד אתה רואה את עתיד בית הספר?

הגיוני שמאחר והאוכלוסייה שלנו הולכת וגדלה, נצטרך להרחיב את בית הספר. הרעיון החינוכי של בית הספר יישאר זהה, חינוך לאזרחות ואכפתיות כלפי הזולת..

ישנה בבית הספר עובדת סוציאלית המועסקת במשרה מלאה. מדוע?

על מנת שהתלמידות תוכלנה ללמוד ללא בעיות, יש לשחררן מהנטל של הבעיות המשפחתיות אשר עשויות להטריד אותן באופן רציני. בבית הספר לומדות נערות ממשפחות חלשות, אלימות, משפחות בהן ההורים גרושים. בנוסף, לומדות אצלנו נערות ממשפחות נפגעות טרור ואחרות אשר עברו טראומות קשות בשל המצב הביטחוני, למרות שבתקופה האחרונה המצב יחסית שקט. אין זה כל כך פשוט לנסוע לבית הספר באוטובוס ממוגן המלווה ברכב צבאי משוריין.
בנוסף, התלמידות אשר עלו ארצה עם משפחותיהן נאלצות להתמודד עם בעיות מיוחדות משלהן. לגבי הנערות האתיופיות, יש לנו שתי קבוצות בנות: קבוצה אחת שמשפחות בנותיה עלו ארצה לפני כ- 5 שנים וקבוצה שנייה שמשפחות בנותיה הגיעו לארץ לפני כ- 18 חודשים. יש להן מכנה משותף: הן רוצות לעבור את בחינות הבגרות ולהיות חלק מהחברה הישראלית. לשם כך, הן מוכנות לעשות את כל המאמצים הנדרשים על מנת להתאקלם, אך מדובר בתהליך מאוד קשה. אתן לך דוגמא: מדובר באתיופית צעירה שעד לפני חמש שנים הייתה רואת צאן, וכעת עברה את בחינות הבגרות אשר כללו לימודים מוגברים בספרות עברית. דוגמא זו מבהירה היטב את המסלול הקשה אותו עוברות התלמידות שלנו. הן מאוד נחושות וזאת למרות הסביבה המשפחתית המאוד קשה, אליה הן נשארות בכל זאת קשורות. בהרבה מן המקרים, ההורים הם אנלפבתים שאינם עובדים או שעובדים מעט, האחים מסתובבים ברחובות וכאשר הן חוזרות הביתה הן צריכות להתמודד עם מציאות זו, אשר עשויה להשפיע עליהן באופן מאוד שלילי כאשר הן תסיימנה את לימודיהן בבית הספר.

מה לגבי העולות החדשות מצרפת?

הן עולות ארצה עם משפחותיהן, אשר בדרך כלל באות להתגורר ביהודה ושומרון ובאזור בנימין בפרט. תהליך ההתאקלמות הוא קל יותר, במיוחד עבור הנערות אשר למדו בבתי ספר יהודיים בחו"ל. רובן ממוצא ספרדי. קשה להן מאוד להבין שבמסגרת חוקי בית הספר, אנו מאפשרים להן חופש רב. בהתחלה היה להן קשה להבין שאנו דואגים להן ולעתידן, ושהלימוד שלנו והחינוך שלנו מבוססים על עקרון אחד: האחריות האישית.