SHALOM

אנו חיים בתקופה רבת סתירות שבה מחד יש עלייה במספר אירועי הזיכרון, ביטויי האהדה, והמוזיאונים שהוקדשו לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו באירופה בזמן השואה, ומאידך גיסא בעיתונות הבין-לאומית ההשמצות החריפות ביותר נגד ישראל תופסות כותרות ראשיות מדי יום. המדיניות האנטי ישראלית הזו מהווה תירוץ להצדקת האנטישמיות הגואה שמוצאת את ביטוייה לא רק במדינות אירופה אלא אפילו במדינה כמו ניו-זילנד. לאור מציאות מורכבת זו, הפנינו כמה שאלות למומחה בתחום זה, מר נתן שרנסקי, השר לענייני ירושלים והתפוצות וחבר הקבינט הביטחוני בממשלת ישראל.

האם תוכל בכמה מילים לנתח את מצב יהודי העולם לנוכח העלייה החריפה במספר ביטויי האנטישמיות שהתרחשו לאחרונה?

אנו בעיצומה של מלחמה נגד הטרור וברור לכולם שלא מדובר בעימות בעל אופי שבטי בין ערבים ליהודים, אלא במאבק נגד הטרור למען החירות והדמוקרטיה. אנו, היהודים ומדינת ישראל, היינו מייחלים אפוא למעט הבנה והזדהות עם מאבקנו. אולם, מלבד המלחמה הזו נגד הטרור שאותה אנו מנהלים יחד עם המדינות הדמוקרטיות, אנו מתמודדים בעת ובעונה אחת עם צורה נוספת של עימות והיא התפרצות גל אנטישמיות חריף שהוא חסר תקדים מאז סוף מלחמת העולם השנייה. אם כך, לפנינו אתגר כפול: מחד אנו נמצאים בחזית המאבק העולמי נגד הטרור בעוד שעדיין עלינו להילחם ללא הפסק למען קיומינו, ומאידך גיסא עלינו להתמודד עם התקפות על יהודים שמטרתן למנוע מהם את החירויות והזכויות הדמוקרטיות שלהם. מזה ארבע שנים לערך אנו עדים לעיוות חמור ושיטתי של אחד מהערכים המוסריים הראשונים במעלה: זכויות האדם. הדבר נובע מכך שהעולם החופשי, ועליי לציין לצערי שגם מדינת ישראל, הסכימו להטיית הכללים המגדירים את החשיבות של זכויות האדם. בזכויות אדם אלו מנופפים לא רק כדי לתמוך במשטרים דיקטטוריים, אלא גם כדי להצדיק מעשי טרור. מציאות זו לא צצה לפתע פתאום, אלא שורשיה נעוצים עוד בתקופת הסכמי אוסלו. אכן, בעוד שהאשליה כי יקוים הסכם השלום בין הישראלים לפלשתינאים הייתה חזקה ביותר, הרשות הפלשתינאית שאך זה נוסדה, הפיצה בסיועה של מצרים תעמולה אנטישמית ברחבי העולם. תעמולה רווית ארס זו התקבלה בקרב כל המדינות שסברו כי בדרך זו העולם הערבי יהיה מוכן טוב יותר למה שכונה אז "תהליך השלום". כולם רצו להאמין שצורה חדשה זו של אנטישמיות אשר הופצה על ידי מדינות ערב אינה אלא שלב בדרך השלום. אולם לאמיתו של דבר מה שאמור היה להיות רק "אירוע חולף" הפך להיות תעמולה אנטישמית חריפה שלא היה לה תקדים מזה שישים שנה. החידוש בגל האנטישמיות הנוכחי אינו דווקא במרכיבי התוכן שלו, אשר דומים בעיקרם לרעיונות היסוד של האנטישמיות הקלאסית, ואשר אומצו בחום על ידי מצרים, סוריה, ערב הסעודית והרשות הפלשתינאית, אלא בהיקף ובעוצמה של ביטוייה הרבים. כדי להמחיש את דבריי, אביא את הדוגמה של תחנת הטלוויזיה אל מנארה. תחנת טלוויזיה זו שידרה בהמשכים סרט בן 15 שעות שהופק בסוריה על עלילת הדם הידועה של שחיטת ילדים נוצריים בידי יהודים לשם הכנת מצות לפסח. אחת מסצנות הסרט מראה כיצד שני יהודים בעלי פאות גוררים נער לתוך מערה, הורגים אותו ואחר כך נוטלים את דמו ונותנים אותו בהבעת ניצחון לאם יהודייה אשר מודה לאל כי אפשר לה להכין מצות כשרות לחג הפסח. חשוב להבין כי בסרט זה צפו לא רק מיליוני צופים ברחבי מדינות ערב אלא גם כמה מיליוני אנשים באירופה. מקרה זה הנו רק דוגמה אחת בודדת מבין דוגמאות רבות אחרות. אם כך, לאחר שהצגתי קטע בן 10 דקות למנהיגים הפוליטיים של גרמניה, ספרד ובריטניה, הצלחתי להשיג את הסכמתם לחסום לאל מנארה את הגישה באמצעות לוויין לערוצי הטלוויזיה של מדינותיהם. צרפת לא גילתה בכך עניין, אולם הודות להתערבותו של ה-CRIF (ארגון הגג של יהודי צרפת) צפו בסופו של דבר ראש הממשלה וארבעה שרים נוספים בקטע מהסרט. מייד לאחר מכן הם פתחו בתהליך חקיקה מיוחד בבית הנבחרים ובסנאט שנועד לאשר את ההחלטה למנוע שידורי טלוויזיה של תחנות זרות באמצעות לוויין. מאז ה-30 ביולי 2004 נכנס החוק לתוקף ואל מנארה אינה משדרת עוד, לא בצרפת ולא במדינות אחרות באירופה. בשבילי מדובר בניצחון....אמנם זעיר, אך בכל זאת ניצחון. ניתן להשוות סוג זה של תעמולה אנטישמית לסרטים אשר הוצגו בבתי הספר בתקופה של גרמניה הנאצית. יחד עם זאת לסרטים אלו יש כיום השפעה חזקה יותר על הצופים, שכן הם משודרים בצבע ומגיעים יומיום לבתיהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם. אירופה מהווה קרקע פורייה ביותר לקבלת סוג זה של תעמולה אנטישמית, שכן הביקורת השלילית, הארסית והקיצונית ביותר שנהוגה באירופה כלפי ישראל יוצרת אווירה המעודדת את אימוץ הרעיונות האנטישמיים הזדוניים ביותר. כאשר אנו מנסים להסביר לבני שיחנו את ההשלכות והתוצאות של סוג "חדש" זה של אנטישמיות, אנו שומעים תמיד את אותה התשובה: "אל תנסו לבלום את הביקורת הלגיטימית כלפי ישראל". תשובה זו מגוחכת למדי בייחוד שאין עוד מדינות רבות שבהן הביקורת העצמית טבועה כה חזק במסורת הפוליטית כמו שבמדינת ישראל. כדי שנוכל להיאבק בגל חדש זה של אנטישמיות עלינו להבין שמדובר באנטישמיות תלת-ממדית, בעלת שלושה מרכיבים והם: הצגתה של ישראל בתקשורת הבינלאומית כרשע, כשטן; נקיטת מדיניות של איפה ואיפה כנגד ישראל ודלגיטימיזציה של מדינת ישראל. כיום ישראל מתמודדת עם אותם כלים ששימשו את האנטישמים במהלך הדורות להצדיק את ההתקפות שלהם כנגד יהודים. הצגתה של מדינת ישראל כשטן, כרשע, בעיתונות המכונה ליברלית היא בבחינת עניין יומיומי. מדינת ישראל מושווית שם לגרמניה הנאצית, אריאל שרון מושווה להיטלר ומחנות הפליטים מושווים לאושוויץ. השוואה זו בייחוד ממחישה עד כמה מושם דגש על הצגתה של ישראל כרשע. ישראל והיהודים הם נציגי השטן והרוע על פני האדמה ולפיכך יש לחסלם. המרכיב השני, מדיניות האיפה ואיפה, הינו הכלי החוקי (או ליתר דיוק הכלי הבלתי חוקי) אשר מצוי בשימוש הרב ביותר בקרב האנטישמים: למעשה, במשך שנים רבות חלו במדינות רבות חוקים שונים על יהודים וחוקים שונים על נוצרים. כיום לא יעלה על הדעת להנהיג חוקים כאלה במדינות דמוקרטיות, אולם בהחלט אפשרי לנקוט מדיניות של איפה ואיפה כלפי ישראל, בזירה הבין-לאומית. כמה דוגמאות קטנות מבין אלפים ממחישות גישה זו. במסגרת הוועדה לזכויות אדם של האו"ם גונתה ישראל לעיתים הרבה יותר תכופות מאשר המדינות הדיקטטוריות. כמו כן, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שגונתה על ידי 150 מדינות בנושא קיום אמנת ג'נבה לגבי הטיפול בשבויי מלחמה. אך די במבט אחד על האופן שבו מוחזקים ומטופלים עצירים בישראל לעומת האופן שבו הם כלואים במרחק כמה קילומטרים מאיתנו, בסוריה... ברור אם כך שהחלת הכלל של איפה ואיפה אינו אלא ביטוי לאנטישמיות. ובאשר למרכיב השלישי, הדליגיטימציה, הרי שהוא טבוע במסורת אנטישמית עתיקת יומין. במהלך מאות השנים שללו המשמיצים את הקיום של ההיסטוריה היהודית, את שותפות הגורל היהודי ואת קיומה של האומה היהודית. כיום באירופה, ובייחוד בצרפת ובבריטניה, וכן בקמפוסים של אוניברסיטאות ברחבי ארצות-הברית, הולכת ומתחזקת הדעה שקיומה של מדינת ישראל הוא בלתי חוקי. אותם משמיצים דוגלים ברעיון שישראל היא בעצם השריד האחרון למדיניות הקולוניאליזם, והיות וכל המושבות נעזבו ושוחררו והכובשים שבו לארצותיהם, מדוע שהיהודים שהגיעו לישראל ממדינות אירופה, ממדינות ערב ומארצות הברית, לא ישובו גם הם למדינות המוצא שלהם? מדוע ובאיזו זכות נשארים היהודים במזרח התיכון וכופים את נוכחות המדינה שלהם על מדינות האזור? אני סבור שבכל הנוגע לדליגיטימציה, אנו נמצאים רק בתחילתו של תהליך אשר ניצניו הולכים וגדלים במהירות אדירה ואשר יש לחנוק אותו באיבו.
מה אתה מציע לעשות כדי להילחם בתופעה זו של הגברת האנטישמיות ברחבי העולם?

בדומה לסרט תלת ממדי, יש להרכיב את המשקפיים הנכונים כדי לתפוס את כל הממדים. במקרה הנוכחי יש לאמוד את היקף הסכנות הטמונות בכל אחד משלושת מרכיבים אלו. סבורני כי בכל פעם שאנו שומעים את המושג "ביקורת לגיטימית כלפי ישראל", צריך כל אחד מאיתנו לנתח את "הביקורת" הזו לאור שלושת הממדים שהזכרתי. כך נקבל מושג על היקף האנטישמיות, בייחוד באירופה, שם היא זוכה לתמיכה אקטיבית מאמצעי התקשורת כביכול "הליברליים", אשר מעוותים באופן יומיומי את העקרונות הבסיסיים של זכויות האדם שעליהן הם לכאורה מגנים. בהקשר לסוגיה זו, אביא ציטוט מפיו של רבי ומורי, מר אנדריי סחארוב: "זכויות האדם יכולות להתקיים ולהישמר אך ורק בתוך חברה משוחררת באמת". כיום אנו בעיצומה של מלחמה שבה החברה החופשית, המשוחררת מתעמתת עם הדיקטטורות. אולם לא יעלה על הדעת שבעימות הזה בין העולם החופשי לעולם העריץ, יזכו הדיקטטורות לתמיכה בין-לאומית בתירוץ של קידום אותן זכויות אדם ידועות. אבל, זה בדיוק מה שמתרחש בימנו אנו ואשר הופך את מאבקנו לכה קשה.

באשר למה שיש ביכולתנו לעשות, אני מאמין שראשית עלינו להסתכל לתוך עצמנו ולשאול את עצמנו האם אנו באמת מאמינים בצדקת מטרתנו. אנו חייבים להיות משוכנעים שהאמת שלנו צודקת, שעלינו להילחם בעצמנו כדי שהיא תנצח ולהיות מודעים לעובדה שמה שטוב לנו הוא טוב גם ליתר העולם החופשי. פה טמון סוד ההצלחה שנחלנו בברית המועצות. ידענו אז שהאמת עומדת לצידנו ושהסולידאריות של העם היהודי היא חזקה וללא דופי. באותה תקופה הבינו זאת הסובייטים ובייחוד נוכחו לדעת שהאנטישמיות עושה להם עוול. הדבר עודנו תקף גם היום. אנשים רבים מבינים את הנזק שגורמת להם האנטישמיות וכי תמיכה במשטרים טוטאליטאריים בהחלט פוגעת בהם. יחד עם זאת, לא תמיד מזהים מיד את הקשר בין האנטישמיות הקלאסית לבין הצורה החדשה של האנטישמיות שאותה הזכרתי קודם. הקשר הזה חייב להיות מזוהה בייחוד על ידי היהודים עצמם. כדי להמחיש את דבריי ברצוני לציין שלאחרונה ביקרתי ב-21 קמפוסים חשובים של אוניברסיטאות אמריקניות. בחלק מהן המצב קשה מאד, שכן במשך 20 השנים האחרונות השקיעו מדינות ערב מאמצים עצומים בהקמה ובפיתוח של "מרכזים ללימודי מזרח תיכון". לפיכך, אין כמעט אף מרצה באוניברסיטאות שלא מלמד את ההיסטוריה של המזרח התיכון בשילוב עם תעמולה אנטי-ציונית ופרו- פלשתינאית. פה גם מנופפים בדגל זכויות האדם בצורה הדמגוגית ביותר האפשרית כדי להטביע אות קלון בישראל. יחד עם זאת, שמתי לב שבקמפוסים שבהם יש גרעין נוקשה של פעילים יהודים אשר אינם חוששים לגנות את מה שקורה; אינם מפחדים לחשוף את זהותם; מכירים את האמת ההיסטורית והעובדות בשטח ויודעים להגיב על ההתקפות החריפות והנלוזות ביותר, האווירה משתנה מהר מאד. לדוגמה, אחד הנושאים שנידונים הכי הרבה באוניברסיטאות האמריקניות עוסק בזכויות האישה. אכן קל להראות שבאזורים הנשלטים על ידי הרשות הפלשתינאית, זכויות האישה מופרות באורח יומיומי, וזאת לאו דווקא בדרך בלתי חוקית או בסתר, אלא בהסכמה ובתמיכה של הרשויות המקומיות. הדרך היחידה לאישה להימלט מהסבל הנגזר עליה ומהסכנה להירצח הוא להתגורר בישראל. נושא אחר מפורסם וידוע אף הוא הוא סוגיית ההומוסקסואלים. על מנת שגבר הומוסקסואל יוכל לחיות את חייו באופן חופשי על פי זהותו המינית ברמאללה, יש לו רק דרך אחת: לבקש מקלט בירושלים. אם כך, יש חשיבות ראשונה במעלה לכך שהיהודים לא יחששו לחשוף את זהותם, שלא ייתפסו לייאוש ובעיקר שלא יחשבו שעל ידי תמיכה בישראל וביהודים הם עלולים להינזק מבחינת הקידום האקדמי שלהם או הקריירה המקצועית. יש להבין כי לא מדובר במקרים בודדים. פגשתי מספר רב של סטודנטים וצעירים יהודים אשר החלו לעבוד ואשר אמרו לי בבירור: אם נראה את תמיכתנו במדינת ישראל, אנו עלולים לסבול מהרבה בעיות בעבודה שלנו". תשובתי להם הייתה: אתם נמצאים במצב מאד מסוכן. ליהדות האמריקנית אין האפשרות להפוך לזו של "יהודי הדממה". ואכן כיום, 70% מהצעירים היהודים ברחבי הקמפוסים מעדיפים לשמור על שתיקתם מתוך פחד. אנו, יהודי ברית- המועצות, היינו יהודי הדממה, אך ידענו לשבור את הפחד הזה ששיתק אותנו". תופעה זו מדאיגה בייחוד שהקהילה היהודית בארצות הברית, היושבת בארץ החירויות, היא החזקה והמשפיעה ביותר מבין כל קהילות היהודים בעולם. אנו עומדים אפוא בפני אתגר עצום והוא כיצד לחזק את הנוער שלנו. אם ישראל עושה את חלקה כדי שננצח, הרי שגם הקהילות היהודיות ברחבי העולם חייבות לחלוק עמה את האחריות הזו. בייחוד בארצות-הברית שם הקהילות עשירות מאד, בעלות עוצמה ורבות השפעה, אך הן אינן מנצלות את מעמדן כדי להגן על המטרה המשותפת שלנו: ישראל והמאבק נגד האנטישמיות. דוגמה נוספת תמחיש בקלות את כוונתי. לאחרונה ביקרתי בקמפוס אמריקני גדול מאד. במהלך מפגש עם תלמידים, הם שאלו אותי אם אוכל לסייע להם לפגוש את נשיא האוניברסיטה שלהם כדי שיוכלו להציג בפניו כמה עובדות הנוגעות למעשים אנטישמיים שהתרחשו שם לאחרונה. מזה שנה (!) הם מבקשים להיפגש עמו וללא הועיל. באותו ערב נפגשתי עם מנהיגי הקהילה ואמרתי להם: "יהודי העיר הזו השקיעו יותר כסף באוניברסיטה הזו מאשר כל אחד אחר ובטח יותר מאשר הערבים אשר כיום מפיצים באופן חופשי את תעמולת הארס שלהם. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להרים טלפון לנשיא האוניברסיטה. כיצד זה קורה שהסטודנטים היו צריכים להמתין לבואי כדי לפגוש אותו? אתם תמיד מתלוננים שישראל אינה עושה די בכל הנוגע להסברה, אך אתם אפילו לא נוקפים אצבע בעניין. הדבר חייב להשתנות ומיד".

האם אתה חושב שעל ישראל מוטלת חלק מהאחריות להתפתחות השלילית הזו?

לצערי הרב, אנו תרמנו בצורה משמעותית לטיפוח הבלבול המוסרי הזה, שבמסגרתו עושים שימוש בזכויות האדם כדי להיאבק בחירות ואי אפשר להבחין בין טוב לרע. תרומתנו למבוכה הזו החלה ב-1993, כאשר העברנו לשליטתו של דיקטאטור מושחת חלקים מסוימים מהשטחים, והחלטנו שכדי להבטיח את ביטחוננו יש להכפיף את האוכלוסייה הפלשתינאית של אזורים אלו למשטר דיקטטורי אכזרי. הסיסמה ששלטה אז הייתה: "בלי ארגוני זכויות אדם, בלי בית המשפט העליון ובלי עיתונות חופשית, ערפאת יילחם בחמאס טוב יותר מאיתנו, בעזרת העוצמה שלנו". לא רק שעצמנו את עינינו מרצון מול מעשי הסחיטה והעושק שלו, אלא גם עזרנו לו, סיפקנו לו נשק, נתנו לו מימון, וכל זה בשם איזה שלום לגמרי דמיוני. בדומה לכל הדיקטאטורים, ערפאת זקוק לאויב ואנחנו היינו היעד האידיאלי בשבילו. לפיכך הוא השתמש בכל אגורה שקיבל מאיתנו לא רק להילחם בנו באמצעות פעולות טרור, אלא גם לעודד את השנאה כלפינו. בכך שסייענו לערפאת לכונן את משטרו ובכך שתמכנו בו, לא רק שתרמנו לבלבול המוסרי שהזכרתי קודם לכן אלא גם טיפחנו איזו תקוות שווא שתמיכה בדיקטאטורים מושחתים תוכל לסייע בשיפור המצב העולמי.

לאחרונה, ראש הממשלה מר אריאל שרון יצא בהצהרה יוצאת דופן אל יהודי צרפת. בדבריו הוא התריע בפניהם על הסכנות הנשקפות להם כתוצאה מגל האנטישמיות הגובר והזמין אותם לבוא מיד או במהירות האפשרית לישראל. באיזו מדינה לדעתך נשקפת כיום הסכנה הגדולה ביותר ליהודים?

ראשית, אינני חושב שעלייה לישראל צריכה להתבצע ממניעים של פחד מאנטישמיות. אני מייחל שיהודים יבואו לישראל מתוך אמונה או מכל הסיבות הטובות שניתן להעלות על הדעת. כל הסטטיסטיקות מראות שהעתיד של העם היהודי הוא אך ורק במדינת ישראל. בכל העולם כולו, הקהילות היהודיות נמצאות בשפל, למעט זו שבצרפת, ששם הייתה הגירה של יהודים המגיעים מצפון אפריקה,מגרמניה וממדינות מזרח אירופה. כמו כן, הוכח שהמשך קיומו של כל יהודי קשור בצורה הדוקה לישראל.

אנשים רבים בינינו שואלים את עצמם מתי זה הרגע הנכון לעזוב?

מי שעיוור להתראות ההולכות וגדלות לא יראה אותן לעולם, ובוודאות יופתע כאשר יהיה מאוחר מדי. לכל אורך ההיסטוריה שלנו הכרנו מצבים כאלו, בעיקר לפני השואה.

שיחה עם שר בממשלת ישראל לא תהיה שלמה אם לא אשאל אותך על דעותיך האישיות בנוגע למצב העכשווי במזרח התיכון. האם אתה חושב שנוכחות אמריקנית באזור הביאה לשינוי מהותי?

אסור להמעיט בחשיבות השינוי האסטרטגי המשמעותי שהתרחש עקב חיסול משטרו של סדאם חוסיין. זו הפעם הראשונה שאין לנו יותר קו חזית בגבול המזרחי שלנו. מדינות רבות אינן אוהבות אותנו, אך אף על פי שאנו עומדים בפני מספר גדול של אתגרים מאד רציניים, לעת עתה אנו פטורים מאיום מצד מדינות השוכנות בגבול המזרחי עם ישראל, הגבול הארוך ביותר. כיום הסכנות הגדולות ביותר שנשקפות לנו הן דווקא מכיוון מצרים אשר מתחמשת באופן מוגזם לגמרי, וכן מצד הרשות הפלשתינאית.
לצערי, במקביל לחדשות הטובות בקשר לגבול המזרחי שלנו, אנו חיים בתקופה מסוכנת מאד. למעשה בכל רחבי העולם ובקרב המנהיגות שלנו הולכת ונפוצה תפיסה חדשה הדוגלת בכך שהדרך היחידה להשגת ביטחון באזור ובעולם כולו היא לשדל ולפייס את המשטרים הדיקטטוריים באמצעות ויתורים חד-צדדיים. אולם ידוע שפיוס משטרים טרוריסטים והשגת יציבות בהם מובילים לסבל גדול יותר בקרב האוכלוסייה הנשלטת על ידיהם וכן במדינות השכנות ואחרות, כאשר הן אינן מעורבות באופן ישיר בעימות הצבאי. באשר לאזור שלנו, קבלת הרעיון של ויתורים חד-צדדיים משמעותה קבלת התנאים של ערפאת האומרים: "בלי יהודים בשטחים שבשליטתי". במילים אחרות, ישראל, חברה חופשית ודמוקרטית, מקבלת את זה שמשטר דיקטטורי יכפה עליה מצב שחלק מאזוריה יהיו לגמרי "בלי יהודים" ("Judenrein"). אף פוליטיקאי ישראלי, ואני בראשם, לא יוכל לתמוך ברעיון שערבים יגורשו מבתיהם כדי שאזורים שלמים בישראל יתרוקנו מאוכלוסייה ערבית. הרעיון שערפאת יוכל לפעול באופן חופשי ולפי ראות עיניו בחצר האחורית שלנו, ולשם כך יהודים ייאלצו לעזוב את בתיהם, הוא בלתי נסבל בעיניי ואני אעשה ככל יכולתי כדי להיאבק בו.