SHALOM

2004 מציינת מאה שנה לשני אירועים הקשורים ישירות לשני אישים אשר על אף שלא זכו לראות את קום המדינה, הטביעו את חותמם על ההיסטוריה החדשה של עם ישראל: בנימין זאב הרצל אשר נפטר ב- 3 ביולי 1904 ואברהם יצחק הכהן- קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של הישוב אשר עלה לארץ והתיישב בירושלים ב- 1904. שני אלו דגלו בתפיסות מנוגדות של הציונות. הרצל האמין במדינה יהודית אשר תסתפק במתן מענה לצרכים החומריים והחילוניים של העם היהודי בעוד שהרב קוק רצה לקדם את המימד הרוחני של התקומה הלאומית, עד שהפך למייסד התנועה הלאומית הדתית. שתי אסכולות חשיבה אלו השפיעו רבות על החברה הישראלית.
שורשיו של הדיון המתנהל כיום בארץ ברמות שונות, הן באקדמיה והן בפוליטיקה, נעוצים בשוני שבין שתי התפיסות של שני ההוגים. מכאן יוצא כי שאלת הזהות היהודית והישראלית היא אחת הסוגיות המרכזיות הנדונות הן בישראל והן בעולם היהודי. כדי להאיר את עינינו בנושא נפגשנו עם פרופסור שלום רוזנברג, פילוסוף וראש המכון לשפות, ספרות ואמנויות של האוניברסיטה העברית וכן בעל קתדרה במכללת טורו בירושלים.

אנו עוסקים כיום בדיון חברתי שהינו מכריע לגבי עתידה של החברה הישראלית. מהן לדעתך הסוגיות העיקריות של הויכוח?

ראשית, עלינו להודות בכך כי אנו שומעים מגוון גדול של דעות, חלקן פשוטות מאוד, חלקן נטולות כל הגיון וחלקן מתונות. אנו רואים כי הלובי המקדם את ההשקפות ה"פוסט-ציוניות" או ההשקפות של הפוסט-מודרניזם ( שלמעשה מערערות על הזהות היהודית של מדינת ישראל) הנו בעל השפעה בתחום האומנות. דעותיה של תנועה זו אינן פועלות לטובת העם היהודי. חשוב להבין כי הויכוח הנוכחי אשר יהיה מכריע לזהותה של מדינת ישראל חותר לתכלית של "מדינה לכל תושביה" ולא "מדינה ציונית". אולם עצם הענין אינו רק בכך שתהיה מדינה יהודית היום, אלא שהיא תישמר ככזו גם בעתיד לבוא ותוצאה זו אינה מובטחת. שאלה זו אינה נוגעת לחברה הישראלית בלבד, אלא לכלל הקהילות היהודיות ברחבי העולם. אנו נוגעים כאן בלב ליבה של ההגדרה החדשה של המונח ציונות. אם בעבר מטרת הציונות הייתה ייסוד המדינה היהודית וקידום העליה, הרי שהיום אין בעקרונות אלה די על מנת לקיים מדינה יהודית. יש להרחיב את הגדרת הציונות כך שמהותה תהיה שמירה על איזון בין מדינת ישראל והעם היהודי.
אנו חיים בתקופה די מוזרה, שבה שתי תנועות נאבקות זו בזו. מחד, הגלובליזציה המנסה לבטל זהויות ייחודיות וליצור האיחוד כללי שמשמעותה נטישת הזהויות השונות. הרעיון הוא יצירת מעמד אוניברסלי זהה לאנושות כולה, דבר אשר יביא לסוף תולדות האנושות, אחרי התפרקות ברית המועצות. מאידך גיסא אנו בעיצומו של מאבק בין תרבויות שבו האיסלאם מתמודד מול המערב. אנו, בישראל, נמצאים בין שתי התנועות וכאן באה לידי ביטוי הייחודיות היהודית והישראלית שלנו. שכן כישראלים אנו מנציחים את הייחודיות של המהות היהודית בעלת שני היבטים. ייחודיות זו, אשר הוגדרה ע"י חז"ל מאפיינת את עצמאותנו ביחסי הגומלין שלנו עם עמים ותרבויות אחרים: "הן עם לבדד ישכון " – עם הנותר לבד – עם שנגזר עליו גירושי, שנדחק לשולי החברה, שנכלא בגטאות, שחי כקורבן תמידי אבל גם עם מופנם. בהתאם לאותה הגדרה, אנו גם "אור לגויים" ומשמשים כברומטר, מנגנון אזעקה ומודל חיקוי. עלינו לשמור על הייחודיות והזהות היהודית שלנו וזאת ברמה האישית, המדינית והלאומית .

האם אינך סבור כי הויכוחים האחרים המפלגים את המדינה, כגון הפער בין דתיים וחילוניים, בין הימין והשמאל, בין היתר בכל הנוגע להמשך הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון ובעזה, הם חשובים לא פחות מאשר שאלת הזהות?

נכון כי הסוגיות הללו מעוררות הדים רבים, אבל הן אינן נוגעות ליסודות עצמן של המדינה או לשורשיה, זאת בניגוד לסוגיית הגדרת הזהות הישראלית ומעורבות היהדות בהגדרה זו. למעשה השאלה המרכזית המתעוררת היא איך להגדיר את הזהות היהודית, בעיקר בישראל. זהות זו מושתתת על שלוש אבני יסוד : הדת, המדינה ומה שמכנים באנגלית "peoplehood". זהו מונח שאינו ניתן לתרגום והמכיל בתוכו את הזהות האתנית וכן מספר רעיונות פילוסופיים או אידיאולוגיים. אין בסיס אחר להגדרת הזהות היהודית. יש המגדירים את עצמם יהודים באמצעות הדת והתפילה; אחרים אינם חשים אלא רגש לאומי בלבד; קבוצה שלישית אינה מזדהה עם שתי הראשונות אבל חשה שייכת לעם היהודי בעקבות חווית האנטישמיות או בשל המוסר. ויש את אלה אשר מרגישים יהודים בגלל השורשים שלהם אבל אינם מרגישים קרבה לדת ולשמירתה או למדינת ישראל. חשוב גם כאן להבין כי הזהות היהודית היא תופעה רב ממדית וההזדהות עם אחת מאבני היסוד הללו אינה מונעת קרבה ליסוד אחר ופעמים רבות, היסודות הללו מתקיימים ב צוותא, כאשר אחד מהם יכול להיות דומיננטי יותר מהאחרים. מדובר בתופעה סובייקטיבית לחלוטין שבה כל אחד מאתנו מוצא את מקומו במסגרת המשולש הזה. במקביל, המתחים בין שלוש הצלעות של משולש זה הם המזינים את הויכוח הלאומי. אבל כוחינו טמון בכך שהצלחנו לבנות מודוס ויונדי משותף המאפשר לכל מגמה להתפתח באופן עצמאי אבל בתוך המסגרת המשותפת. אני סבור אפוא שזהות רוב היהודים בישראל מורכבת מהמכנה המשותף הקיים בין המדינה והאומה.

האם אתה מעריך כי מטרת הדיון האידיאולוגי היא לקבוע אם מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית או "מדינה של יהודים" ?

הדיון הוא מהותי ועמוק הרבה יותר. למעשה אני מאמין בדו-קיום בין שני המושגים וכי ניתן למצוא פתרונות סבירים לכולם לגבי סוגיות של שמירת שבת ו"מי הוא יהודי". עם זאת אני חושש כי אנו עומדים מול סכנה אחרת והיא שבאופן הדרגתי תקום מדינה שבה יכולים היהודים לחיות אך היא אינה מיועדת ממש להם. אסביר את עצמי : "הסכם הנישואין" הקושר את מדינת ישראל לעם היהודי בעולם מוגדר היום באמצעות חוק השבות. אין עוד דמוקרטיה מערבית המגדירה את אזרחות נתיניה באמצעות השתייכות דתית. תהליך זה הוא בעייתי וטומן בתוכו סתירות פנימיות רבות, אבל רק כך אנו מגדירים את ישראל כמדינה ליהודים. יחד עם זאת קיימת היום בישראל קבוצת שוליים משכילה מאד של מעצבי דעת קהל הפועלת בקרב חוגים אינטלקטואליים ואמצעי התקשורת ומטפחת רעיון שישראל תהיה מעין ישות ניטרלית, נטולת זהות יהודית ולמעשה נטולת זהות כלל. מדובר למעשה ברעיון הישן שבו דגלה המפלגה הקומוניסטית בישראל בשנים הראשונות של קום המדינה. רעיון המצמצם את המדינה למדינה פונקציונלית, הנעדרת כל אידיאולוגיה.

איך ניתן לדעתך להילחם בתופעה הזו ההולכת וגדלה ?

אחד העקרונות של צה"ל מבוסס על הרעיון הבא : אם רוצים לקבל משהו לשנה, זורעים חיטה, אם רוצים תוצאות לטווח ארוך יותר, שותלים עצים, אבל אם רוצים משהו קבוע, יש לחנך את האנשים. אי אפשר לפעול מתוך ראייה לטווח קצר. אנו, מחנכים והוגי דעות בישראל ובעולם היהודי, יכולים וחייבים לעשות כל מה שביכולתנו על מנת לחנך דורות אשר ירגישו נוח עם הזהות היהודית שלהם ולא יתפתו לנהור אחר תורות ניהיליסטיות. תכנית חינוכית זו היא רחבת היקף ולא יכולה להיות מוגבלת לבתי ספר בלבד. יש להפיץ אותה גם דרך הטלוויזיה, הקולנוע, התיאטרון וכו". אולם כל זאת קשור ישירות לאירועים חיצוניים אשר אינם באים מתוך ישראל והעולם היהודי. אחרי ה- 11 בספטמבר, השתרשה בארה"ב צורת חשיבה שונה. קשת רחבה של אנשי רוח התחילה לייחס חשיבות יתרה לנושא הזהות הלאומית. זה עדיין לא קרה באירופה, אבל יש לי סיבות טובות לחשוב שאנו מתחילים להרגיש תנודות חיוביות כאלה בישראל.

נותרה עוד שאלה עקרונית שבה לא נגענו. כדמוקרטיה מערבית השוכנת במזרח התיכון, ישראל מהווה נטע זר, אם לא ישות הנוגדת את הטבע. סגנון החיים בישראל לא יאמץ אופי מזרחי, ולמרות ההשפעה האמריקנית, החיים בישראל אינם מתנהלים כמו בארצות הברית. במישור התרבותי, אירופה שולטת על הזירה הישראלית. במסגרת מציאות זו, היכן מקומה של הזהות היהודית?

אחת הסיבות לעימות עם שכנינו היא הייחודיות שלנו. הם יודעים היטב שלא נוכל להיטמע באזור, ולו בשל עקרונות כגון זכויות נשים, חירות הפרט וכדומה. אילו חיינו בתנאי שלום, והקשרים בין האוכלוסיות היו מתחזקים, לא הייתה סיבה לחשוש לזהותנו. אולם שכנינו חוששים ואולי בצדק, כי סגנון החיים שלנו ישתרש אצלם, דבר אשר אינו רצוי בעיניהם. אולם, אם אני מתבונן במתרחש בארה"ב בתחום בתי הספר, נראה כי הסמים והאלימות מאימים על שלום בתי הספר במדינה זו, ואיני מאמין כי עלינו ללכת בדרך זו. אין ספק כי עלינו להישאר פתוחים לעולם, בעיקר במישור התרבותי, ובתחום זה אירופה היא התורמת הגדולה. במקביל, על כל אחד מאתנו ועל המדינה עצמה לשמר זהות יהודית ספציפית ומוגדרת הדוחה בידוד מכל סוג. לשם כך עומד לרשותנו אמצעי אחד בלבד: שימור התא המשפחתי היהודי, דהיינו נישואין בין יהודים בלבד, ריבוי הבתים היהודים והמשכיות של מה שהייתי מכנה " המין והמסורות שלנו", שהם היהדות. הפתיחות אל העולם החיצוני דורשת זהירות מסוימת. מלבד זאת, הדת שלנו ייעדה לנו משימה עליונה ומינתה אותנו כ"שגרירים" של האל עלי אדמות. המעמד אינו מקנה לנו זכויות רבות אבל מחייב אותנו במידה רבה ודורש מאתנו בראש ובראשונה להתנהג כיאות. כאשר אחד מאתנו נכשל בהתנהגותו, האצבעות המאשימות אינן מופנות כלפיו באופן אישי אלא כלפי "היהודים". היהדות אוסרת עלינו לחלל את שם ה'. "קידוש ה'" הוא המושג המשלים של "חילול ה' ". זהו יסוד בלתי נפרד של זהותנו שיש להכיל בהדרגה בזהות הישראלית. עיקרון זה מצוי בחלקים נרחבים של החברה הישראלית המגדירים עצמם כלא דתיים אבל נאמנים לערכים יהודיים, בעיקר במישור המוסרי אולם גם באמצעות שימור אורח חיים מסוים. אין בישראל חוק המחייב ברית מילה או "שבעה" ובוודאי שאין חוק המחייב לקיים את סדר פסח. עם זאת למעלה מ-90% של האוכלוסייה מקיימים את המסורות הללו. לסיכום, אומר כי נכון שאנו שרויים בויכוח מהותי ומכריע בדבר הזהות היהודית, אבל הצלחנו במקביל להגיע לאיזון מסוים המאפשר לנו כעת לחיות בהרמוניה. אנו חיים בתקופה שבה אנשים זקוקים לזהות ולשורשים על מנת לחדש את התקווה. עלינו להיזהר מאוד מכך שתנועות דתיות מדי או אנטי-דתיות יתפסו את קדמת הזירה מבלי לתת לאחרים לחיות את זהותם היהודית באופן המאוזן שתיארתי לעיל, תוך הכרה מלאה ותוך פתיחות לעולם. למזלנו קיים היום בישראל וברחבי העולם הלך מחשבה ופעולה הולך וגובר אשר אינו חוסך במאמצים כדי לקדם אורח חיים זה. מדובר בקבוצה של רבנים צעירים, משוררים, מוזיקאים ובדרנים, סטיריקנים ואנשי קולנוע בעלי השכלה אקדמאית ויהודית הפונים בפתיחות רבה לכל שכבות האוכלוסייה. הם מנהלים את חייהם לפי עיקרון נושן: "אני יהודי, אבל אין דבר אנושי שזר לי". המשוררים של קבוצה זו כותבים שירה ישראלית היונקת משורשים יהודים והם פעילים במקביל בצבא ובאקדמיה. זאת הזהות היהודית והישראלית אשר לאורך זמן תבטיח את האופי היהודי של המדינה, ואין בכך לשלול את מקומן של תנועות אחרות ואת זכותן לביטוי חופשי.