SHALOM

מידי שנה, אנו משתתפים באותם הטקסים ובאותן העצרות. אנו אומרים אותן התפילות ואנו שקועים באותם הרהורים. איך עברה השנה שהסתיימה זה עתה? איך התנהגנו כלפי הסובבים אותנו, הן במישור של קיום מצוות והן ביחס שלנו כלפי ישראל. מה הגשמנו? איך נראית מבחינתנו השנה החדשה הבאה עלינו? מה אנו מצפים ממנה? מהן תוכניותינו? תקוותינו? האם האתגרים שהצבנו לעצמנו ניתנים ליישום? השאלות וההרהורים הללו מסתכמים בעניין אחד מרכזי : מה יהיה גזר דיננו? אכן, לפי המסורת שלנו, בראש השנה אנו נידונים על-ידי ה' על כל מעשינו שבשנה שהסתיימה, ודבר זה הוא בעל השפעה מכרעת לגבי השנה העומדת בפתח. הלכנו להיפגש עם הרב צבי טל,שופט בית המשפט העליון בדימוס, ותלמיד-חכם מובהק, כדי לשוחח איתו על היחס שבין דין שמיים ודין בשר ודם.

לאלה שעניינים אלה נוגעים להם, תקופה זו בלוח השנה העברי היא תקופה של חשבון נפש ותהיות. גם השנה אנו ננהג כך, והשאלה העומדת על הפרק היא : מה צריכה להיות גישתנו לקראת השנה הבאה עלינו לטובה?

ראש השנה, המכונה גם "יום הדין", מכונה במקרא "יום זיכרון". אנו מבקשים מהקב"ה שיזכור אותנו ואמנם באחת מהתפילות המרכזיות של ראש-השנה, ב"ונתנה תוקף" אנו אומרים, "אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב (את כל מעשינו) וחותם וסופר ומונה (את מצוותינו ועוונותינו) ותזכור כל הנשכחות". רעיון הזיכרון עובר כחוט השני לאורך כל התפילה. הביטוי "תזכור" חוזר על עצמו פעמים כה רבות ונשאלת השאלה האם באמת יש לנו צורך להזכיר להקב"ה שיזכור אותנו. מהו הדבר שאנו מבקשים להשיג מהקב"ה מכך שהוא יזכור אותנו? בעצם, הצורה בה אנו תופסים את הקב"ה מושפעת מהאופן בו אנו תופשים את עצמנו, את יכולותינו, את רגשותינו ואת מגבלותינו. הזיכרון שלנו הוא די פסיבי. למעשה, כאשר אנו נזכרים באירוע כלשהו, ובמיוחד כאשר מדובר באירוע כואב, די קל לנו להיזכר בנסיבות האובייקטיביות, אך הרבה יותר קשה לנו לזכור את רגשותינו ותחושותינו באותו רגע. כשאנו מבקשים מהקב"ה לזכור, אנו בעצם מבקשים ממנו שיזכור את עוצמת רגשותינו ועומקם כאשר היינו קרובים אליו, ולא לפי מצבנו היום, כאשר אנו רחוקים ממנו. בדומה לברית שהוא כרת אתנו, אשר נכרתה אף היא מתוך אהבה. הדבר דומה למצב בין בני זוג : הסכמים וחוזים נחתמים בהתחלה, כשהאהבה היא עזה והקרבה גדולה. חוזים והסכמים, אינם נחוצים בימים של התעלות, אך הם נחוצים בתקופה של יחסים קרירים, או כשבעלי-הברית מתרחקים זה מזה. עצם העלאת זכר הברית והאווירה ששררה בעת החתימה, אמורים להחיות את עוצמת הרגשות של התחלת הקשר וחידוש האהבה. בנוסף לבקשה מהקב"ה שיזכור אותנו, אנו חוזרים פעמים רבות בתפילות ראש השנה על התוארזוכר הברית. רבים הם התחומים בהם התרחקנו מהקב"ה, החל מקיום המצוות וכלה בהזדהות עם ארצנו. לצערנו, מציאות זו נובעת לצערנו מהעדר חינוך יהודי הולם, ויהודים רבים אינם יודעים את משמעות קיום תורה ומצוות, את המסורות שלנו ואת עבודת ה'. ולמרות הכול, אנו מבקשים מהקב"ה שיזכור אותנו כבימי הקרבה אליו, על מנת שישפוט אותנו, לא לפי מצבנו היום, אלא מתוך גישה של אהבה וקירבה, כפי שהיה בעת כריתת הברית. אך בבואנו לבקש זאת, אין אנו יכולים לבוא בידיים ריקות. כל אחד חייב לעשות מאמץ, והייתי מעז לומר אפילו, מאמץ גדול. אהבת ה' אינה קיימת בלי אהבה לזולת. אין שום קושי לחבב אנשים שדומים לנו, בעלי דעות דומות לשלנו, שאתם אנו מבלים רגעים נעימים. אך למעשה, המאמץ שנדרש מאתנו, הוא לגלות ידידות ואחווה כלפי זה שאין לנו אתו מכנה משותף, זה שאיננו מעריכים או אפילו מנעים ממגע עמו. אליהם אנו צריכים לפנות כדי להגדיל ולחזק את האהבה בתוך עם ישראל. זאת מלאכה קשה שמוטלת על כל אחד ואחד מאתנו, והניסיון מוכיח שמלאכה זו משתלמת מאד, כפי שכתוב בספר משלי (פרק כ"ז פסוק י"ט) : " כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". נכון הוא שאנו נמצאים בתקופה קשה, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה מדינית. אך אני סבור שיתר הבנה בינינו הייתה בהכרח גורמת לאחווה גדולה יותר, וכתוצאה מכך, גם הלחצים מבחוץ היו קטנים במידה ניכרת. אויבינו מפרשים את השסעים בתוכנו כהזמנה להחריף את התקפותיהם עלינו.

אתה מדבר על "הבנה, ידידות ואפילו איחוד" בתוך החברה הישראלית ובתוך עם ישראל. אך למעשה אנו רחוקים מאד מכך. איך ניתן לשנות את המצב הזה?

זה אחד האתגרים הגדולים העומדים לפנינו בפתיחת שנה חדשה זו. אמנם הקשיים הם עצומים אך ניתן להתגבר עליהם. זאת שאלה של משמעת עצמית, אם לא של חינוך, והיא דורשת שינוי עמדות מהותי. כיום, אם כבר מתקיים דו שיח, הוא לרוב מצטמצם לשני מונולוגים, כאשר כל צד שואל את עצמו איך להשיב ולשכנע את היריב. אולם אנחנו חייבים ללמוד להקשיב ולהבין את הזולת, גם אם בסופו של דבר אין אנו מסכימים איתו. זה הבסיס להבנה לאומית ולהבנה בין פרטים. השינוי שאני מדבר עליו, חייב להתחיל ממנהיגי הציבור, מנהיגים דתיים ופוליטיקאים כאחד חייבים לתת דוגמה אישית לכך. אך אסור לנו לשכוח שבעיה זו אינה חדשה, כי למרות שהנפשות הפועלות והמצבים מתחלפים, מהות האדם אינה משתנה. אין פרוש הדבר שאין התקדמות חיובית. ואמנם, בתחילת כל שנה חדשה, הקב"ה פותח לנו שער חסד חדש למשך אותה שנה, והכול תלוי בנו ובאופן שבו אנו מנצלים את הכוחות החיובים החבויים בתוכנו. נכון הוא שבעיות מן העבר ממשיכות להטריד אותנו גם בשנה הנוכחית, אך ניתנת לנו הזדמנות חדשה להתקדם בכיוון הרצוי. העיקר, לפי שעה, הוא להגביר את הלכידות הפנימית בעם ישראל.

אנשים רבים הופיעו לפניך כשופט על-מנת לשמוע את גזר דינך. בודאי היית ער לעובדה שאנשים אלה, היו מלאי פחד. אבל כשאנו מתייצבים לפני הקב"ה, החל מראש חודש אלול, על-מנת להתכונן לימים הנוראים של ראש-השנה ויום כיפור, היראה אינה קיימת ממש בליבותינו. אנשים באים לרוב לבית הכנסת מתוך מסורת או אפילו מתוך אמונה טפלה, על מנת להבטיח, עד כמה שאפשר, שהשנה תהיה טובה. מה פשר ההבדל הזה בעינייך ?

אתה נוגע פה בשאלה יסודית מאד שאותה אני שואל את עצמי, ויחד איתי, הרבה רבנים והוגי דעות שואלים. בהקשר זה, אני אצטט לך מהגמרא (בבלי,מסכת ברכות כ"ח עמוד ב'( כשרבי יוחנן בן זכאי נשאל על-ידי תלמידיו על ערש דווי, מהי תמצית משנתו הדתית, הוא ענה להם : " יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". לנוכח התפעלותם של תלמידיו ששאלו אותו "עד כאן ? (האם לא ראוי לשים מורא שמים במקום גבוה יותר ?), הוא השיב להם :"הלוואי". למעשה, כאשר אדם עובר עברה, הוא פוחד הרבה יותר מכך שאדם אחר יראה אותו מאשר מהקב"ה. קיימים שני סוגי יראה : יראת העונש ויראת שמים, וברור שיראת העונש היא דרגה פחותה מיראת שמים, כי היא נובעת מדאגת האדם לרווחתו. בין שני קטבים אלה, קיימות אלפי דרגות יראה, ולרוב, אין אנו חוששים מלעשות עוול, כי אנחנו פשוט לא מאמינים שכל כך רע לעבור עברה. יראת שמים אינה תכונה מולדת, יש לרכוש אותה. הדבר הזה עולה בבירור מספר משלי (פרק ב' פסוק ג-ה) :" כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא; לַתְּבוּנָה, תִּתֵּן קוֹלֶךָ.
אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף; וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה.
אָז--תָּבִין, יִרְאַת ה'; וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא".
יראת שמים היא עניין של משמעת עצמית ועבודה פנימית.

כל מה שהזכרנו עד כאן, נוגע לאנשים המודעים ליהדותם, ושחשים את עוצמת הימים הנוראים. אך, לפי המסורת שלנו, גם מי שאיננו מרגיש בכך, גם הוא נידון באותם הימים. איך יתכן שאנשים עומדים לדין ואין להם כל מושג על כך ?

ברור שמי שלא מודע לחובותיו הדתיות, איננו אחראי באותה מידה כמו מי שכן מודע. לפי המקורות, הקב"ה מקפיד הרבה יותר עם אלה שכן מודעים. למרות זאת, ישנה טענה אחת שאפשר להפנות כלפי מי שלא זכה ללמוד יהדות, והיא למה הוא לא מתעניין בשורשים שלו ובמסורת שלו, למרות שהוא מודע ליהדותו והעושר הרב הטמון בה. אי-אפשר להאשים אותו בעברות שהוא עובר, אך אי אפשר להשלים עם העובדה שהוא איננו מתעניין באוצרות הרוח של עמנו. יתרה מזו, קיים הכלל: "אי ידיעת החוק לא פוטרת מעונש".

בתור שופט, האם תוכל לערוך השוואה בין שתי שיטות הדין, זאת הנהוגה בפני בשר ודם, וזאת המעבירה אותנו כל שנה לפני בורא עולם ?

דין שמים הוא תופעה יוצאת דופן, וטמון בו מסר אדיר של תקווה. אכן, תהליך הדין מתחיל בחודש אלול. זהו חודש של חסד שבו אנו יכולים לא רק לחזור בתשובה שלמה, אלא אף להפוך את חובותינו לזכויות. אין שום מערכת משפט שנותנת "אפשרות שנייה" שכזאת, ועוד לפני המשפט. בכל מערכות המשפט, מהלך הזמן הוא חד-כיווני, ולכן, על כל עברה צריך לבוא עונש. בכך טמון המימד היוצא דופן של מושג התשובה, כשהיא מלווה בחרטה אמיתית. אם אנו משכילים לנצל הזדמנות חדשה זו, אנו יכולים לעמוד לפני הקב"ה ביום הדין במעמד יותר טוב, כשליבנו מלא תקווה. כמובן שפה מדובר רק בעברות שבין אדם למקום. לגבי עברות שבין אדם לחברו, ניתן לכפר עליהם רק לאחר תיקון העוול שנגרם, ולאחר שהאדם שפגענו בו, סלח לנו. זהו תנאי מקדים למחילה בידי שמים.
לסיכום הייתי אומר שעמידתנו לדין בכל תחילת שנה, יחד עם האפשרות לחזור בתשובה לפני כן, מהווים מסר אדיר של תקווה. תקווה זו מקוננת בתוך לבו כל אחד מאיתנו. הפיכת תקווה זו לאושר תלויה אך ורק בנו. שני עקרונות יסוד יכולים לעזור לנו להגשים משאלה זו : משמעת עצמית וכבוד לזולת.