דבר העורך
• דבר העורך
פסח תשס
• ערבות – נדיבות – חירות
גרמניה
• הוילה בואנזה
• ועידת ואנזה, 20 בינואר 1942
• נחישות ורדיפות
• המוזיאון היהודי בברלין
עדות
• כן לחמלה, לא לרחמים
|
  |
לשם «Jüdisches Museum Berlin», המוזיאון היהודי בברלין, יש צליל מקאברי לכשעצמו, משום שמבחינה מסוימת, הוא מסמן באופן מוחשי את קץ ההיסטוריה של היהודים בגרמניה. נכון שהיום חיים יהודים בגרמניה, אולם האפוס העשיר של היהודים הגרמנים הופרע באכזריות על ידי הגרמנים עצמם ושיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים. בשנים האחרונות ביקרתי במוזיאונים יהודיים בעולם כולו. נוכחתי כי ככל שמדינה ועם פשעו יותר כלפי היהודים, כך המוזיאונים היהודים או "על היהודים" שהם מציגים הם יותר יפים, מודרניים, עשירים, מרשימים ועשויים היטב. המוזיאון בברלין אינו יוצא דופן ונכלל באופן מושלם בקטגוריה זו בהיקפו המוגזם ובמורכבותו, כמו גם במספר הטעויות וההשמטות המהותיות הנוגעות לדתנו ולחלק מההיסטוריה והמסורת היהודית.
המוזיאון היהודי בברלין מזכיר, כי לפני מלחמת העולם השנייה הייתה בגרמניה קהילה יהודית יוצאת דופן, אשר אנשיה המבריקים ביותר תרמו באופן משמעותי להתפתחות המדינה. הוא גם מעלה את העובדה כי ממציאים, מדענים, תעשיינים, אומנים, מוציאים לאור, סוחרים ובנקאים יהודים מן המדרגה הראשונה נושלו ממעמדם, נרדפו ונרצחו. מה שמקאברי בתהליך הקמתו וייסודו של מוזיאון מעין זה הוא שיזמיו מאמינים שבדרך זו הם פורעים את חובם כלפי זיכרון הקהילה היהודית שנספתה. זה לא משתמע באופן ברור מן המסר הרשמי של המוזיאון, אולם מחשבה זו צצה בכאב לאורך כל הביקור בתערוכה. באופן רשמי, המטרה והרוח העומדים מאחורי המוזיאון היהודי בברלין יכולים להסתכם כך: "זוהי הפקת לקחים מן העבר, על מנת למנוע הישנות זוועות מעין אלה, ובעיקר לאפשר לצעירים ללמוד על ההיסטוריה המוצגת כאן, כדי שגרמניה של היום תתפתח לחברה סובלנית יותר בעיקר כלפי מיעוטים החיים בה". המעניין הוא כי מכל הפרסומים הרשמיים וההודעות של המוזיאון עולה אותו מסר הנראה ליוזמיו עקרוני ביותר: "אין אנו מוזיאון על השואה".
למרות הכול, יש להודות כי המוזיאון נטל על עצמו אתגר די גדול , והוא צמצום ההיסטוריה של יהדות גרמניה לתערוכה אחת פשוטה. מסיבה זו, אף על פי שהתערוכה עשויה היטב ומציגה רק את העיקר, המוזיאון גדוש מדי במוצגים, במסמכים ובהסברים, שלא תמיד קל להבין...ולעכל. ובכלל, ניכרות בתערוכה עקבות של מהמגושמות הטבועה באופי הגרמני.
זו הרוח, שהתערוכה במוזיאון, המחולקת לשלושה חלקים, מבקשת להעביר למבקריה. החלק הראשון נועד להזכיר את ההיסטוריה של היהודים בגרמניה, תוך הוכחה כי נוכחותם על אדמה גרמניה התחילה עוד במאה השלישית וכי הם חיו בה, עם עליות ומורדות, עד להשמדתם על ידי הגרמנים הנאצים. בהקשר זה, מעניין לציין כי כל היבט הנוגע לחיים היהודים האורתודוקסים ולשמירת המצוות הקפדנית של יהדות גרמניה לפני המלחמה מקבל התייחסות זעומה, שלא לומר אפסית. האם זו השמטה ביודעין, טעות או פשוט בורות? החלק השני עוסק בהסבר על החיים היהודיים, מברית המילה ועד לפטירה, ולבסוף החלק השלישי מוקדש לשואה.
החלק הראשון של התערוכה "אלפיים שנות היסטוריה גרמנית-יהודית" מחולק ל-14 פרקים התואמים את נתיב ההיסטוריה. צו משנת 321 שכתב הקיסר קונסטנטין למושל אזור קלן ואשר עוסק ביהודים החיים במחוזו מוצג כהוכחה ראשונה להימצאות יהודים בגרמניה. התערוכה ממשיכה עם ימי הביניים, שבה שלוש הקהילות החשובות ביותר, שפייר, וורמיזא (וורמס) ומיינץ נהנו מפריחה אינטלקטואלית יהודית ומדו שיח יהודי-נוצרי בונה ושליו ביותר עד ליום שבו הצלבנים, בדרכם לירושלים, רצחו אלפי יהודים. הביקור ממשיך לאורך ההיסטוריה, ומשופע עדויות אישיות, שאחת מהם היא של סוחרת יהודיה המכונה גליקל “Glikl”, אשר שמה האמיתי היה Glückel von Hammel (1646-1724). חלק זה של התערוכה משקף את עיצובו הכולל של המוזיאון. שורה של תחנות אינטראקטיביות מאפשרת למבקרים להיכנס לחיה של "גליקל" ובאותה הזדמנות ללמוד כיצד התנהלו החיים היומיומיים והקהילתיים של היהודים בגרמניה באותה תקופה. התצוגה ממשיכה באותה רוח, ועוברת מיהודי החצר למשה מנדלסון דרך התפתחות הקהילה היהודית נוכח עליית היהדות הרפורמית, הופעת חוקים העוסקים ביהודים, והאיסורים שלהם היו כפופים ובכלל זה המקצועות שבהם נאסר עליהם לעסוק. חלקו השני של המוזיאון המוקדש לחיים היהודיים מציג בצורה די שטחית את עיקר החוקים, המסורות והתלבושות היהודים ומכיל מספר טעויות מהותיות. לדוגמה, בר המצווה מסומלת על ידי קבלת מתנה והעלייה לתורה מתוארת כרגע החשוב ביותר במאורע זה, בעוד שהאירוע המרכזי הוא הנחת התפילין! בסך הכול חלק זה מציע לציבור הרחב מידע דל בנושא מהי היהדות. אין לשכוח כי המוזיאון אינו פונה לקהל בקיא ויודע דבר, אולם קודם כול לציבור הגרמני הרחב, במיוחד לצעירים אשר כאשר הם שומעים את המילה "יהודי" מקשרים אותה אוטומאטית לשם "אושוויץ". הרעיון הוא להראות לציבור זה ובעיקר לבני הנוער הגרמניים בכלל ואלו הגרים בברלין, כי היהודים אינם רק קורבנות הגרמנים, אלא יש להם תרבות ואורח חיים מיוחד. כמו כן, מודגשת העובדה כי היו חיים יהודיים בגרמניה לפני שנת 1933. החלק האחרון מוקדש לשואה. פרק זה בנוי באופן הדרגתי על ידי הקדמה אינטראקטיבית טובה מאוד. הדוגמה הבאה משקפת היטב את עיצובו של המוזיאון. המבקר יכול ללמוד עוד על היישום הישיר של חוקי נירנברג נגד היהודים תוך התבוננות בצג. חוקים אלו מוצגים בצורה שמאפשרת כניסה לנושאים שונים. אם למשל נוגעים באצבע על תיבת הדו שיח על הרחקת עורכי הדין או המורים היהודיים, מופיעה מפה של העיר ברלין המגלה בהבלטה צבעונית את בתי הדין ובתי הספר. כאשר מקישים בעזרת האצבע על אחד מהבניינים, ניתנים למבקר הסברים המלווים בתמונות שונות מהתקופה. המבקר מובל באופן הדרגתי לתוך הזוועה, ומגיע להכרה איטית אך רבת רושם. עם זאת למרות ההצגה הדידאקטית המרשימה, על המוזיאון מעיב צילו של מרחב שערורייתי ומבחיל המעלה בכל יצור נורמאלי תחושת בחילה. זהו "חלל הזיכרון", יצירה המכונה «Gefallenes Laub» - "שלכת" – המבוצעת, באופן מלא אירוניה מקאברית, על ידי פסל ישראלי בשם מנשה קדישמן (נראה במקרה זה ששם האומן מתאים ביותר ליצירתו). במבט ראשון, אין זה אלא שטח ריק מבטון, אשר מסמל את הריק שנותר באירופה עם רצח היהודים. אך על הקרקע מונחות 10000 דסקיות פלדה המפוסלות בצורת פנים מעונים, כשפיהם פתוח. גברים, נשים, ילדים, זקנים מוצגים כולם בגוף מעוות של אנשים אשר מתו בתאי הגזים. המבט על "יצירת אומנות" זו אמור להזכיר את פתיחת הדלתות של תאי הגזים לאחר המתתם בגז של היהודים על ידי הגרמנים. מראה המקום הזה מעורר שאט נפש לכשעצמו, אולם כאילו אין בכך די, "האומן" והמוזיאון מזמינים את המבקר לדרוך על לוחיות הברזל הללו, על הפנים המעונות, ובקיצור לבזות את שארית הזיכרון של היהודים שנרצחו. וזאת, במרכז ברלין, הבירה הישנה של הרייך השלישי! כאשר נשאל מר קדישמן על משמעות יצירתו הוא הצהיר: פסליי מזכירים בצורה כואבת את זיכרון כל הקורבנות החפים מפשע של אתמול, היום ומחר". במוזיאון ישנו מרכז למידה מרשים, המכונה מרכז הלמידה על שם רפאל רות, מן זיכרון וירטואלי של המוזיאון, שבו מוזמנים המבקרים בכל גיל לגלות צעד אחר צעד את התרבות וההיסטוריה של היהודים בגרמניה והיהדות בכלל. 18 עמדות מחשב מאפשרות למעונינים בכך לפתוח במחקר אינטראקטיבי המתפרס על פני כמה מאות שנים של החיים היהודיים. כמו כן, קטלוג מציע מידע מקיף ביותר על כל המוצגים המופיעים התערוכה ועל מאפייניהם, אשר במסגרת התערוכה עצמה מופיעים עם הסבר קצר בלבד.
כתבה על ה- «Jüdisches Museum Berlin», שהינו בראש ובראשונה מוזיאון העוסק בהיבט היהודי של ההיסטוריה הגרמנית ובשום אופן אינו תצוגה על היהדות, לא הייתה שלמה אם לא הייתי אומר מילה על הארכיטקטורה. הארכיטקט הנודע דניאל ליבסקינד, הזוכה בתחרות לבניית "גראונד זירו" בניו –יורק, במקום שבו עמדו "מגדלי התאומים" המפורסמים שנהרסו על ידי טרוריסטים ערביים, נשכר על ידי יזמי המוזיאון, שממשלת גרמניה הנה העיקרית , כדי לבנות מוסד חדש זה, שנחנך ב-9 בספטמבר 2001. צורת המבנה מזכירה ברק מאובן המסמל את כאב העם היהודי שקפא לעולמי עד. ביטוי זה נמצא גם במסדרונות האפלים לעיתים קרובות, בעיקר בקומה התת קרקעית. שם המבקר הולך בתחילה בציר הגלות, אשר כולל חלונות תצוגה שבהם מוצגים חפצים שהיו שייכים למשפחות שגורשו, לפני ההגעה לגני הגלות (מכלול מוזר מבטון לא יציב ומחליק) וברחוב ההשמדה (שבו חלונות התצוגה ממחישים גורלות טרגיים במיוחד) אשר מוביל למגדל השואה. זהו מרחב מבטון שחור וערום, העשוי מגדל מאיים בן שלוש קומות, הסגור על ידי דלת כבדה ממתכת המאפשר כניסת רק מעט אור חלוש דרך כמה סדקים, בקיצור מקום קר, מועד להצטננויות. במקום קודר זה המבקר מרגיש נטוש ומבוהל. הכול מצביע על כך כי מתכננו רצה לגרום הרגשה הדומה למה שמרגישים כאשר נסגרת דלת של קרון רכבת או תא גזים. מבחינה זו, יש להדגיש כי אדם רגיל ויודע דבר אינו מבין כל כך את התועלת והערך בסביבה זו. ובאמת, המוזיאון בנוי כך שאפשר להימנע מלהיכנס למקום זה.... מכלול המסדרונות מוביל לאופטימיות אל "ציר ההמשכיות", אשר יוצא ממדרגות ענק (יש גם מעלית, עם הכוונה לא מוצלחת) המובילות למעשה לאולמות התצוגה. שם המבקר עומד מול סבך מורכב של מסדרונות, מבוכים, קוים, משטחים וקירות עקלקלים, פינות נסתרות, טורים ושורות. מכלול זה מסמל את המורכבות והתלות ההדדית ההדוקה ביותר אשר מקשרת את ההיסטוריה של גרמניה לזו של האוכלוסייה היהודית. גיבוב המוצגים מוצג ללא רגש, קצת כמו תצפית מדעית. זה נובע ככל הנראה מהעובדה כי אוצר התערוכה, האנתרופולוג (מה שאומר הרבה על הרוח שבה ניגש לעבודתו) הניו-זילנדי, קן גורבי, אשר אינו יהודי והינו חסר כל רגישות יהודית אצר את התערוכה בדומה לעבודתו במוזיאון Te Papa בוולינגטון. אם המסר עצמו ואף זהות המוזיאון למעשה די אמביוולנטיים, הרי שמביקור במקום זה, הנראה במבט ראשון מוזר אבל שבסופו של דבר כדאי לבקרו, עולה רעיון ברור מאוד. למעשה, מכלול התערוכה של ה-«Jüdisches Museum Berlin» מראה בצורה ברורה כי הסימביוזה היהודית- גרמנית באמת ובתמים מועדת לכישלון, בדומה לכל צורה של התבוללות. גרמניה, הארץ שבה החברה היהודית רצתה להיות משולבת ככל האפשר ואשר ההתבוללות בה הייתה המשמעותית ביותר והנפוצה ביותר על חשבון הערכים והמסורות היהודיות, המציאה את אושוויץ". וכך, בשנת 1933, כאשר נאסר עליו לעבוד ולהציג, הצהיר מקס ליברמן, הצייר היהודי הגרמני הנודע שהתבולל לחלוטין: "למרות שהיה זה קשה עבורי, התפכחתי מחלום ההתבוללות".
למעשה, «Jüdisches Museum Berlin», אשר ודאי אינו רוצה להיות מקום זיכרון של פשע גרמני כלפי העם היהודי (נציג העיתונות הבהיר לי «Wir sind kein Holokaustmuseum” – איננו מוזיאון שואה משרת למעשה את האינטרסים של גרמניה של היום אשר עושה הכול כדי להיות מקובלת על ידי העולם התרבותי כמדינה שבה התפתחה חברה דמוקרטית אמיתית ומדינה ליברלית, ובמילים אחרות ארץ אשר צריכה לזכות מחדש בזכות המוסרית להרים את קולה נגד גזענות, ובעד הסובלנות הדתית וזכויות המיעוטים. למעשה, גרמניה של תחילת המאה ה- 21 לא קיבלה מעמד של סמכות מוסרית בקרב המדינות. מוזיאון זה לא יתרום דבר לשיקום מעמד זה, בדיוק כמו העובדה שעשרת אלפים יהודים חיים כיום בגרמניה לא תתרום להפחת חיים ביהדות גרמניה.
עד היום ביקרו יותר ממיליון וחצי איש במוזיאון היהודי בברלין, וחלק ניכר מהם הם תלמידי בתי ספר בעיר. מוזיאון זה הוא מוזיאון "על היהודים" ולא מוזיאון יהודי, כפי שיש הומור "על היהודים" שאין לו כל קשר להומור היהודי... הוא מותיר טעם רע. ביקור במוסד זה שווה התעכבות אולם לא כדאי לתכנן במיוחד עבורו ביקור בברלין. .
«Jüdisches Museum Berlin»
Lindenstrasse 9-14
שעות ביקור: כל יום בין 10-20
פתוח בשבת ובחגים, למעט יום כיפור
המסעדה אינה כשרה
המוזיאון מציג דרך קבע תערוכות זמניות
למידע נוסף: www.jmberlin.de
|
|
