SHALOM

"..בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים..." הפסוק מספר שמות (י"ג, 8), שאנו מצטטים בליל הסדר, כתוב בלשון הווה למרות שהוא מתייחס לאירוע אשר התרחש לפני כמה אלפי שנים. למעשה, זהו אחד מהסימנים הרבים המזכירים לנו את הרלבנטיות הנצחית של חג הפסח. גם השנה, המסר של פסח קרוב לליבנו ומעודד אותנו. על מנת להבין את ייחודיות מסר זה המופנה אלינו משחר קיומנו ,מדי שנה בשנה ברוב כבוד והדר, פנינו לרב הראשי הספרדי לישראל, הראשון לציון, הרב שלמה עמר. את פנינו קיבל בסבר פנים יפות אדם, אשר מקרין פשטות וחום למרות ידיעותיו המופלגות וחכמתו.

בימים קשים וטרופים אלו העוברים כיום על האומה היהודית, כיצד יש לחוג את חג הפסח תשס"ד?

חג זה מכונה גם חג החירות, השחרור. לא במקרה יצאנו ממצרים בתקופה זו של השנה. חג הפסח הפך תקופה זו ליאה לחירות. הסיפור על המלך אשר היה בדרכו עם פמלייתו ואזלו להם המים שלקחו למסע, ממחיש לנו את המצב: המלך שאל את יועצו מה לעשות, וזה ענה לו: "יש לנו שתי אפשרויות: לשלוח שליחים לעיר הקרובה כדי שיביאו לנו מים ולחכות שלוש שעות עד שיחזרו, או לחפור באר במקום שבו אנו נמצאים משום שנמצא קרוב לוודאי מים, אולם פעולה זו תארך גם היא שלוש שעות". המלך בחר בפיתרון השני, הקשה יותר והדורש עבודה מאומצת יותר. כאשר נשאל מדוע בחר דווקא באפשרות זו, ענה: "אם הייתי שולח שליחים, היה לנו מים לשתות, אבל חפירת הבאר תהיה לתועלת לעוד זמן רב לאלו שיגיעו אחרינו". כאשר נתן לנו אלוקים את החירות במצרים, לא היה זה מעשה חסד ייחודי השמור לאבותינו, אלא פעולה מכוננת לטובת דורות העתיד. כך יצר ה' את זמן חירותנו , כפי שיצר בסוכות את זמן שמחתנו וכדומה. כפי שאתם יודעים אנו חיים בזמנים קשים מאוד ובראש השנה שעבר כאשר אמרנו בתפילותינו "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", חשבנו לפני הכול על מכת הפיגועים ועל שורת האסונות המשפחתיים והאישיים אשר פקדו אותנו בעקבותיהם. כאשר נשאלתי לדעתי באותה תקופה, אמרתי כי אין לנו זכות לשכוח את הדברים הטובים שקרו לנו, אשר אחד מהם הוא ניטרול עיראק אשר נחשב לאחד מאויבנו האכזריים והמסוכנים ביותר. אנושי לזכור את הקשיים בלבד, אולם אני סבור כי חיוני, למרות כל הדאגות, לחגוג את חג הפסח ברוח אופטימית. חירות היא בוודאי מילה גדולה שרבות משתמע ממנה. אולם אני חושב כי השנה היא צריכה לשחרר אותנו קודם כול מהשנאה הסובבת אותנו, שהרי כל שאנו מבקשים הוא לחיות על פי המסורת והמצוות שלנו, אין אנו מפריעים לאיש. יש לקוות כי העולם יהפוך מעט יותר פתוח כלפינו וילמד לקבל אותנו. אני יודע היטב כי זוהי רק משאלת לב, אולם בואו לא נשכח כי כאשר יצאנו ממצרים, נמצאנו בשפל המדרגה שבה יכול להימצא אדם: עבדים, ללא זכויות, ללא זהות, מבחינה גשמית ורוחנית כאחד. אולם כאשר אלוקים החליט להביא לנו את החירות לעולמים, הוא לא הסתפק בשחרור גשמי בלבד, הוא נתן לנו את התורה, החירות הרוחנית אשר משמעה מוסר ואחריות שיש לנו כלפי עצמנו וזולתנו. אנו מודע היטב לכך כי מול קשיים רבים, כל אחד מאיתנו נוטה לאבד תקווה, להיכנע לפחד ולומר "עד מתי?" וזה גם נכון ברמה האישית והלאומית כאחד. אולם פסח בא ללמדנו כי אין לנו זכות לומר נואש. חיכינו אלפיים שנה כדי למצוא את ארץ אבותינו, ועברנו תקופות נוראות, ואני מתכוון במיוחד לשואה. לבסוף, מאז שהתיישבנו בארצנו, אין לנו מנוחה. בכל יום אנו ניצבים מול חדשות קשות, עד כי מנהיגנו חושבים לנטוש אדמות מסוימות של ארץ ישראל כדי לרכוש את הזכות לחיות בשלום. פסח מלמד אותנו כי זהו כיוון מוטעה. למעשה, כאשר בישר משה לעם היהודי שהיה בעבדות כי הוא נשלח על ידי האלוקים להביא חירות, התגובה הראשונה של המצרים הייתה להקשות עוד את תנאי העבודה. כאשר בא משה להתלונן על כך לאלוקים, זה ענה לו "ראה תראה מה אעשה לפרעה". ואכן, מה שנראה ממבט ראשון כעונש, התגלה בסופו של דבר כברכה. האמת היא שהגברת הקושי על מנת להגיע לשחרור באה לידי ביטוי די משעשע בליל הסדר. לאחר שביקרנו בבית הכנסת, אנו מסובים לשולחן המשפחתי לארוחת החג. אולם לפני שאנו מגיעים לשלב האוכל, אנו צריכים לעבור טקס שלם, ואם לא די בכך, לפני שאוכלים מן המטעמים המצוינים שהכינה בעלת הבית, אנו מתכבדים בירקות מרירים, המרור ורק לאחר אכילת המרור מוגשת ארוחת החג...

אמרת כי אחרי אלפיים שנות גלות חזרנו סוף סוף למולדתנו, אולם המדינות האחרות אינן מכירות בזכותנו לשלום ולשלווה להם אנו מייחלים. יתרה מזאת, המחלוקות הפנימיות והמתחים המדיניים והדתיים מכרסמים לא רק בארץ אלא יש להם גם השפעה שלילית על כלל הקהילה היהודית בעולם. מה ניתן לעשות כדי לתקן זאת?

אתה נוגע כאן בנושא המטריד אותי ביותר ברגע זה: מצבנו הפנימי. מבחינה זו הגענו לנקודה שמעולם לא ידענו בהיסטוריה שלנו. מאז ומעולם היו יהודים דתיים ולא דתיים, אולם מעולם לא הייתה המתיחות בין שתי הקבוצות כה חריפה כמו היום. כל אחד כיבד את רעהו. אולם כאשר תוקפים ושמים ללעג את התורה ושמירת המצוות, במי לדעתכם פוגעים? אנו משפילים את עצמנו, את התורה ואת הוראותיה שהם תמצית זהותנו היהודית והאנושית. מצוות אלו ניתנו לנו לפני אלפי שנים, כאשר רק מעטים בעולם ידעו קרוא וכתוב. חוקים אלו מכילים את בסיס כל תנועות המחשבה הגדולות המודרניות. זכויות האדם, דיני עבודה, זכויות האישה, צדק חברתי וכדומה. עלינו לחדש ימינו כקדם, להיזכר כי אנו עם אחד, שיש לנו מוצא משותף והיותנו שומרי מצוות או לא, עשירים או עניים, אשכנזיים או ספרדים, לא משנה דבר לעובדה ראשונית זו שאין לנו זכות לשכוח אותה. אמירה זו מובילה לנקודה המהותית הבאה: המתיחויות הללו הן למעשה מלאכותיות אבל הן נושאות עמן סכנות חמורות, מאחר שהשנאה הטמונה בהן משסעת את החברה שלנו. תופעה זו חמורה עוד יותר על רקע המצב הכלכלי הרעוע שבו אנו נמצאים, כאשר התהום החברתית הנפערת הולכת ונעשית עמוקה ומדאיגה יותר ויותר. אמנם, במצב כזה עלינו להפגין אהבה ונדיבות, אך למרבה הצער, התוכניות הכלכליות החדשות המונהגות בישראל אינן באות לעזור לעניים ביותר, ואני חושש כי הן אינן נותנות תשומת לב מספיקה למצבם של החלשים. זה מסוכן מאוד, משום שהייאוש מייצר שנאה ועלול להוביל לבעיות חברתיות חמורות ביותר. מאידך, אני אומר בעצב, כי חלק מהאוכלוסייה ששפר עליו גורלו מתנהג בצורה מתנשאת מאוד כלפי אחינו הנמצאים בעת צרה, מה שמנוגד למהות זהותנו. למעשה, הנדיבות שייכת לעצם טיבו של האדם היהודי יהא אשר יהא, משום ששורשיה נובעים מאברהם אבינו. נודע לי כי דווקא בזמנים קשים אלו, בשכונות מבוססות מסוימות בישראל, התושבים הצהירו: "אנו מוכנים לשלם מיסים עירוניים גבוהים יותר, אולם רק בתנאי שכסף זה ייועד לשיפור מצב השכונה שלנו, וכי לא תבוזבז אגורה על השכונות החלשות". כבר לא מדובר רק בכסף, זו כבר לא בעיה של גישה, מנטאליות ויהירות. גם שמעתי על אנשים אמידים האומרים: "אנו מסכימים לשלם יותר מיסים, אבל שלא ילכו לסייע למשפחות ברוכות ילדים. מי ביקש מהם להביא כל כך הרבה ילדים?" התנהגות כזו אינה עולה בקנה אחד עם המסורת וצורת ההתנהגות היהודית.
מצב זה גם נחזה על ידי התורה (דברים פרק ח' 11-19 ) +: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חייל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה"
יש להבין היטב כי למרבה הצער, בימינו חלק גדול מבינינו אשר הצליחו יפה בחיים, חושבים כי הם האחראים היחידים להצלחתם. הם שוכחים כי ידו של ה' היא מכוונת הכול, ומי שנמצא היום בראש הסולם יכול למצוא עצמו במהרה בתחתית. על כן הכרחי לכבד ולקיים את החלשים ביותר בינינו ולעזור להם ללא דעות קדומות ובכבוד, בין היתר בדרך שאנו מדברים אליהם. יהירותם של אנשים מבוססים מסוימים נושאת עימה זרע פורענות. יתרה מזאת, תוצאות התנהגות כזו נחזו גם הן בתורה, שנאמר כמסקנה לפסוקים שציטטתי "והיה אם שכוח תשכח את ה' אלוקיך...כי אבוד תאבדון." פסוק זה מתחיל בגוף יחיד ומסתיים ברבים, מה שמזכיר לנו כי למעשיו של כל אחד מאיתנו יש בסופו של דבר השלכות לאומיות. אני סבור כי נדיבותנו צריכה גם לחול על אחינו הבאים מאתיופיה, כולל הפלשמורה, שאני סבור כי הם יהודים כשרים לחלוטין.
פסח תשס"ד קורא לנו ומבקש מאיתנו לנטוש את הדעות הקדומות החברתיות שלנו, לקחת אחריות כלפי אחינו החלשים יהיו אשר יהיו דעותיהם, צבע עורם, אופיים ורעיונותיהם. חג הפסח השנה מזכיר לנו כי מוטלת עלינו האחריות להבטיח כי הזקוקים לעזרה, הסובלים, אלה שלא שפר עליהם גורלם, הנכים, החלשים ביותר של הקהילה שלנו, יחיו בכבוד. זוהי הדרך האמיתית אשר תוביל אותנו מחושך לאור ולעבר חירות אישית ולאומית, גשמית ורוחנית אמיתית. אחריותנו היא לעזור לאחינו העוברים תקופות קשות ולשחררם מהעול הכלכלי. כך נחזק את שלומנו הלאומי, ובכלל זה את שלום הקהילות בגולה ושלומו של כל אחד מאיתנו.