SHALOM

קוראים יקרים,

מאיסטנבול ועד מוסקבה, ממדריד ועד אשדוד דרך ירושלים, אזרחים ממשיכים ליפול קורבן ולהיפגע תחת הדף פצצות המחבלים הערבים מייסדי הפשיזם האסלאמי.

לפני שנה, מיליוני אירופאים צעדו ברחובות נגד התערבות ארה"ב בעיראק. מפגינים רבים עטופים בכאפייה ערבית , אז סמל להתנגדות, דקלמו סיסמאות אנטי אמריקניות, אנטי ישראליות ובעיקר אנטישמיות. היום הכאפייה שהפכה סמל לטרור, נעלמה מן הרחוב. את מקומן של הסיסמאות האנטישמיות תפסו לפי שעה דמעות הכאב, חוסר האונים והכעס.

הגיעה שעתם של הגינויים הסלקטיביים : רצח אזרחים באירופה נתפס כטרור בעוד ששפיכת דמם של יהודים ע"י ערבים בישראל היא חלק מ"מעגל האלימות השגרתי", ועל כן לא ראויה לתשומת לב העולם.

הפיגועים במדריד ובירושלים מוכיחים שלארגוני הטרור הערביים ולתנועות האסלאמיות אין מה להציע. הם מנהלים מלחמת חרמה תוך שימוש בפיגועי התאבדות כנשק לגיטימי, כאשר כוונתם אינה לנהל משא ומתן עם המערב, כי אם להחליף את הדמוקרטיות במשטרים טוטליטריים בהם יונהג חוק האיסלאם - השעריה.

הפשיזם האסלאמי מבוסס על אידיאולוגיה דתית ותאוות כוח, בעוד שהמלחמה שמנהלים אש"ף ומדינות ערב נגד ישראל הינה אקט של אנטישמיות אופיינית, המתבטאת בסירוב להעניק ליהודים ישות מדינית עצמאית. המטרה המוצהרת היא - להחליף את המדינה היהודית במדינה ערבית. היום אנו נמצאים בעידן של "יוזמות שלום" מגוחכות או פושעות.

באווירה זו השאלה היחידה המהותית: "מה מציעים הערבים בתמורה לויתורים הנדרשים מישראל?" הופכת למוקצה מחמת מיאוס. לפני שנענה על כך – הנה תקציר תביעות הערבים: נטישת הר הבית וויתור הריבונות היהודית על חצי מהעיר ירושלים.

יציאה כמעט מוחלטת מהאדמות היהודיות של יהודה - שומרון - עזה, שהן חיוניות אסטרטגית למדינה, וניתוק ממקורות המים שבהן, תחת התירוץ של "זכות השיבה" (שמוצאו משום מקום ושאינו מבוססת על דבר).

התיישבותם בישראל של ארבעה מיליון ערבים הנמקים כבר שלושה דורות במחנות בסוריה, לבנון, וירדן ומשתמשים בכך כנשק מדיני; ולבסוף – הקמת מדינת אש"ף בלב ליבה של ישראל! בתמורה לכל זאת הערבים אינם מציעים דבר.
האם אש"ף מציע לשים סוף לטרור? ניסיון אוסלו העקוב מדם, מוכיח שלא. האם הוא מציע לוותר על הזכות לרצוח אזרחים יהודים בישראל? לא!

הערבים לא אימצו לעצמם את ה"לגיטימציה" הנפשעת הזו ב- 1948 או ב- 1967, כי אם בימי המופטי של ירושלים חאדג' אמין אל חוסייני, שהסית לטבח התושבים היהודים בחברון, ירושלים וצפת בשנות השלושים.

חוסייני היה אחד מיועציו של היטלר. לאחר שקיבל את אייכמן לביקור בפלסטין ולאחר ביקור במחנות ההשמדה, הוא הציע להיטלר ב- 1943 להרחיב את הפתרון הסופי לפליטים היהודים שהגיעו לפלסטין ולשלוח אותם לפולין במטרה להגן על האוכלוסייה המקומית מפני האיום היהודי.
ישראל מתמודדת עם ארגון טרור שמחזיק בתואר המכובד של "הרשות הפלשטינאית" שפועלת בפיקודו של ערפאת, בהשראה ישירה של חוסייני.

ערפאת עדיין מעריך שהשילוב טרור – משא ומתן – טרור, ישבור בסופו של דבר את הנחרצות הישראלית ויאפשר לו להקים תחת שלטונו את "פלסטין הגדולה" – שטח שישתרע מן הים התיכון ועד לגבולות עיראק.

במקביל, ישראל מתמודדת עם איום אחר – סוריה, שמתפעלת שתי חזיתות טרוריסטיות – האחת כנגד ישראל באמצעות הג'יהאד האסלאמי – שהמטה הכללי שלו ממוקם בדמשק, ואשר בעזרתה של איראן מעניק תמיכה פיננסית, לוגיסטית, צבאית, פוליטית ומוראלית לחברי הארגון שהקימו שלוחה בגדה המערבית.

השנייה – בעיראק, אליה סוריה מאפשרת תנועה חופשית של נשק ומחבלים, ובכך משתפת פעולה עם המלחמה נגד הקואליציה מבלי לתת על כך את הדין.

אל מול סוריה ואש"ף ישראל אינה לגמרי חופשייה להגיב. מאחר ומדובר בחברה דמוקרטית ופלורליסטית, כל פעולה צבאית חייבת לקבל לגיטימציה.
הערבים מסתירים את הלוחמים בין הנשים והילדים, וישראל אינה יכולה להגיב במלוא עוצמתה משום שהנזק הנלווה אינו מקובל מוסרית על צה"ל והאומה.

ומה בדבר התחום המדיני?
אריאל שרון מציע יציאה חד צדדית מעזה, דבר שהוא שווה ערך לניתוק כל הקשרים של תושבי עזה עם ישראל וכליאתם בתוך גטו מבודד עם פתח אחד למצרים.

אלא שלמר מובראק אין שום כוונה לספק עבודה לאחיו בעזה, שתוצרתם החקלאית העוברת היום דרך ישראל, תרקב בחממות במקום שתימכר בסופרמרקטים של ג'נבה וציריך.

ניתן לשער שברגע שהערבים יניפו את דגלי אש"ף והחמאס מעל גגות בתי ה"יהודים שגורשו", הם יחדירו, בעזרתה של מצרים (שמשתפת פעולה עם צבאות איראן וערב הסעודית), טנקים וטילי קרקע-קרקע כדי לאיים על אשקלון ואשדוד. אח"כ, הם יגיעו לפת לחם ויתחננו ל עבודה בישראל.

המדינה היהודית, שתיכנע ללחצים הבינלאומיים תסכים לספק להם עבודה מטעמים הומניטריים.
אריאל שרון מכיר היטב את התרחיש הקטסטרופלי הזה. את ישראל מנהיג היום אדם שאמר לי לעתים קרובות:"לפני הכל הנני יהודי ודבר אינו קרוב ללבי כזכויות היהודים."

גם אם נדמה שמר שרון שינה באופן מהותי את תפיסתו בנוגע לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, דבר שלא הוכח, הוא לא ויתר בשום נקודה.

הוא מנהל מלחמה ללא רחמים נגד הטרור, ובזכות נחרצותו, הפך רעיון הקמת מדינה פלסטינית בישראל ליותר אוטופי מאי פעם.

אריאל שרון בהחלט לא מפתח נטיות התאבדות, הוא רוצה להוכיח ויהי מה, שלישראל אין ברירה אלא להגיב כפי שהיא מגיבה היום: לסרב לניהול משא ומתן בלילה בעוד היא קוברת את מתיה ביום, ולנצח במלחמה שנכפתה על מדינת היהודים לפני זמן רב מדי, ובסופו של דבר להכתיב את אין זה מן הנמנע שראש הממשלה ויתר חלקית על עזה כדי לחזק את הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון. בתקופה בה יהודים בישראל נרצחים באוטובוסים ובמסעדות ושבכל העולם נתקפים בתי כנסת ובתי ספר יהודים, קשה להאמין שתאומץ בישראל תכנית שיישומה יתפרש כחולשה מול הערבים.
עם זאת, אם זהו רצונם של המנהיגים הנוכחיים... העם ידאג להחליפם .
מאז שהחלו ההתקפות השיטתיות מצד הערבים, אוכלוסיית ישראל מגלה אומץ לב, אצילות נפש, ונחרצות. הצבא מבצע פעולות הגנה וסיכול ראויות לציון, והארץ מתפתחת למרות כל הקשיים. עצם קיומה של מדינת ישראל ומרצה הם מקור לאופטימיות ותקווה. בזכותה אנו יכולים להלחם בכוח ובביטחון באנטישמיות הגדלה, כפי שהקדוש ברוך הוא הציל אותנו ממצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה".
כל צוות "שלום" מאחל לכם חג פסח שמח.