SHALOM

רוב האנשים מניחים, באופן טבעי, שככל שהזמן עובר, פחות פושעים נאציים יובאו לדין. אולם הנתונים של שלושת השנים האחרונות מוכיחים כי זה לא חייב להיות נכון בכל מקום. בזמן שמדינות מסוימות ויתרו ושאחרות רשמו מעט הצלחות בתחום, יש כמה יוצאים מהכלל. כך למשל, בתקופה שבין ה-1 בינואר 2001 ל-1 בינואר 2004 משרד החקירות המיוחדות, אשר נוסד ע"י משרד המשפטים האמריקאי לטיפול בפושעים נאצים החיים בארה"ב, השיג שש עשרה הרשעות והתחיל שמונה עשרה חקירות חדשות. בשנת 2002 בלבד, המשרד חקר שניים עשר תיקים חדשים, מספר שיא מאז הקמתו ב-1979.

ניתן לייחס חלק מהצלחה זו לעובדה כי בארצות הברית, פושעי מלחמה נאציים אינם נשפטים על עבירות פליליות (בשל רצח, רצח עם או פשעים נגד האנושות) אלא עבור עבירות הגירה. (הם שיקרו בנוגע להגירה או לבקשת התאזרחות). השיטה הזו אומצה ע"י רשויות ארצות הברית בסוף שנות ה-1970 כאשר הם נוכחו לדעת שחשודים בשיתוף פעולה עם הנאצים או בביצועי פשעי מלחמה היגרו לארה"ב כשהם מתחזים לפליטים. בתקופה שאחרי מלחמת העולם השניה (1947-1952). היות והם ביצעו את פשעיהם מחוץ לארצות הברית, בתקופה שהם לא היו אזרחים או תושבים אמריקאים ושקורבנותיהם לא היו אזרחים אמריקאים, היה ספק אם ניתן יהיה לשפוט אותם עבור פשעים אשר ביצעו באירופה. הרשויות בארצות הברית החליטו לנקוט במדיניות הסרת האזרחות וגירוש משטח המדינה, שהם הליכים משטפיים קלים יותר יחסית לביצוע. למעשה האמריקאים יכולים לזכות בכמה מקרים תוך התבססות על תעודות, ובהתחשב בגיל המתקדם (ובעיות הזיכרון) של עדים פוטנציאליים, עובדה זו עשויה להביא לתוצאות מרשימות הרבה יותר מאשר במדינות בהן מגישים נגד הנאצים תביעות פליליות.

במצב נתון זה, מדינה אחת הצליחה במהלך שלושת השנים האחרונות להרשיע שלושה פושעים נאציים, ורשמה בכך שיא ביחס לכל מדינה אחרת בעולם. מדובר בגרמניה, אשר בשנים האחרונות המשיכה בטיפול במקרים מסוג זה, בהצלחה מסוימת. בחינה קרובה יותר של ההרשעות של פושעי מלחמה נאציים אשר הושגו ע"י פרקליטים גרמניים מה-1 בינואר 2001 עד ל-1 בינואר 2004 תאפשר לנו התבוננות בבעיות העולות בטיפול במקרים הללו ובגורמים אשר הכריעו סופית את גורלם של הפושעים הללו.

המקרה הראשון אשר טופל בתקופה זו הוא של ג'וליוס ויאל (Julius Viel) אשר הורשע בתחילת 2001 בגין ביצוע רצח ברוונסבורג. מקרה זה הוא מעניין במיוחד בשל הנסיבות המיוחדות המאפיינות אותו והמחשת חשיבות עדויותיהם של חברי הפושעים. ב-1945, יליוס ויאל שירת כקצין אס.אס בגטו/מחנה טרזנינשטט , לא הרחק מפראג. באחד הימים של מרץ 1945, הוא לקח קבוצה של אסירים מהמחנה כדי לבנות תעלות במטרה להאט את התקדמות הטנקים הסובייטים. לקראת סיום יום העבודה, ויאל ירה באסירים אלה, ללא סיבה נראית לעין. ויאל מעולם לא נחקר על פשע זה וסביר להניח שמעולם לא היה נותן על כך את הדין, לולא סדרה של אירועים אשר התרחשו בקנדה, הרחק מזירת הפשע.

ב-1966, בלש פרטי, יהודי אמריקאי בשם סטייב רמבם ניסה לעקוב אחר חשודים בפשעי מלחמה נאציים בקנדה ולגבות מהם הודאות. כשהוא מתחזה לחוקר של "אוניברסיטת סנט ג'ונס באיים הקראייבים " (אשר בדה את קיומה מדמיונו) העוסק במחקר הבודק את הקשרים בין הצבא, המשטרה והרשויות האזרחיות בכיבוש הנאצי. רמבם פנה לחשודים בפשעי מלחמה אשר גרו בקנדה, שכתובותיהם נמסרו לו ע"י מרכז שמעון ויזנטל. למרות שהגיע לכתובות ללא הודעה מוקדמת, חלק מהחשודים קיבלו אותו ולפחות אחד מהם דיבר בגלוי על קורותיו במלחמה. רמבם הקליט את השיחה ללא ידיעת הדובר ופרסם את ההקלטה מאוחר יותר במהלך מסיבת עיתונאים במונטראל. במהלך מסיבת העיתונאים, אנטנס קנסטביסיוס, מפקד המשטרה לשעבר במחוז סוונסיוניס בליטא, סיפר בצורה עניינית ביותר איך אלפי יהודים נרצחו בסתיו 1941.

ההקלטה של קנסטביסיוס מיקדה את תשומת לב הציבור על כישלונה של קנדה להביא פושעי מלחמה נאציים לדין. כתוצאה מכך, פרופסור לכלכלה בשם אדלבר לליה, התייצב להגשת עדות עבור פשע לו היה עד למעלה מחמישים שנה קודם לכן. התברר כי לליה אשר גויס לאס.אס כנער רומני הנחשב כבן גרמניה, volksdeutsche) ) בן שבע עשרה, היה עד לרצח ב טרזנשטט במרץ 1945 ורצה להעיד נגד ויאל.

העדות של לליה התבררה כמכרעת במשפטו של ויאל אשר הורשע ב-3 באפריל 2001 ואשר נגזרו עליו שתיים עשרה שנות מאסר. ויאל שוחרר מהכלא כמה ימים לפני מותו בפברואר 2002. ללא עדותו של לליה, לא זו בלבד שויאל מעולם לא היה מורשע אלא שאף אחד לא היה יודע על הפשע. מקרה זה משקף באופן ברור את החשיבות הרבה הנודעת לעדויות של פושעים נאציים ולפוטנציאל האדיר הטמון בהן לגבי משפטים של פושעי מלחמה בהתחשב בקושי למצוא עדים אחרים (קורבנות או עוברי אורח) אשר יהיו מסוגלים למסור עדויות שיהיו מדויקות כמו עדויותיהם של אלה אשר שירתו עם הפושעים ושבמקרים רבים היו לצידם בעת ביצוע הפשע.

ההרשעה השניה אשר הושגה ע"י תובעים גרמניים היא של אנטון מלוט, אזרח אוסטרי אשר שירת אף הוא בטרזנשטט. בניגוד לויאל , שפשעיו לא נודעו, מלוט היה ידוע כאחד התליינים ב- Kleine Festung (הטירה הקטנה) של מחנה הריכוז, ולמעשה נדון למוות ב-1948, בצ'כוסלובקיה. גזר הדין לא בוצע היות ומלוט הצליח להימלט מהכלא ולחזור למחוז דרום הטירול שלאחר מלחמת העולם השניה סופח לאיטליה.

מסיבות לא ברורות, איטליה גרשה אותו ב-1988, אבל לא ננקטו כל צעדים להעמידו לדין, לא בצ'כוסלובקיה (ולא מאוחר יותר ע"י הרפובליקה הצ'כית שעל אדמתה בוצעו הפשעים) , לא בארץ מולדתו, אוסטריה ולא בגרמניה, אליה עבר לאחר הגירוש. למעשה, מלוט קיבל סיוע מנאציים לשעבר, בעיקר מאת ארגון "Stille Hilfe" (עזרה שקטה) בראשות גודרון בורוביץ, בתו של היירך הימלר, אשר פעל בגרמניה ושם לו למטרה להגיש סיוע משפטי, כספי ונפשי לנאצים אשר הועמדו לדין או אשר ריצו עונשי מאסר. בעזרתם, הצליח מלוט להימנע מתביעה למרות שפשעיו היו ידועים היטב, בעיקר בזכות הפרסומים של פטר פינקלגרואן אשר סבו היהודי נרצח בידי מלוט.

אולם חלה תפנית כאשר הגיע התיק לידיו של פרקליט צעיר ונחוש בדעתו בשם קונסטנטין קושנבואר אשר סיים את החקירה והוציא כתב-אישום . בשלב זה, מלוט היה במצב בריאותי ירוד, ואין צורך לומר כי פרקליטיו נסו לנצל מצב זה על מנת למנוע את מאסרו. בעקבות הלחצים אשר הופעלו ע"י פינקלגרואן, מלוט נשפט בבית המאסר במינכן שם נכלא. למרות שהמשפט הוגבל לכמה שעות ביום בשל מצבו הבריאותי של הנאשם, הוא נשלם ומלוט נשלח למאסר עולם ב- 30 במאי 2001.

ההרשעה השלישית היא של ד"ר פרידריך אנגל, אשר שירת כראש האס.די בגנואה שבאיטליה. הוא הורשע ברצח 59 איש במהלך פעולת תגמול לאחר תקיפת פרטיזנים איטלקים נגד כוחות גרמניים. למעשה, אנגל היה כנראה מעורב ברציחתם של אזרחים איטלקים נוספים רבים במהלך שירותו בגנואה אבל הוא הורשע רק על פשע אחד. במשך השנים הרבות שבהן הוא גרר את משפטו הוא טען כי הוא רק ביצע פקודות ושהיטלר נושא באחריות אישית לירי על אזרחים אחר התקפה על חיילים נאציים. כצפוי, קו הגנה זה נדחה ע"י השופטים אשר גזרו על אנגל שבע שנות מאסר ב- 5 ביולי 2002. בשל גילו המתקדם (הוא היה בן 93 כאשר הורשע) הוא לא נשלח לכלא
.
אם נוסיף לכך את משפטו של איש האס.אס הגרמני הברטוס ביקר, והמעצר אשר בוצע לאחרונה של לדיסלב ניזננסקי, סלובקי אשר שיתף פעולה עם הנאצים (שניהם אזרחי גרמניה החיים היום בגרמניה), המואשמים ברצח, אנו מגיעים למסקנה כי הרשויות הגרמניות ממשיכה לרדוף את הפושעים הנאציים באופן פעיל, למרות שאין לי ספק שהן היו יכולות לעשות יותר על מנת להגדיל את מספר אך יש לציין כי המשפטים הנדונים התיקים, לזרז את החקירות ולהשיג יותר הרשעות. היום בגרמניה הם פרי של החלטה פוליטית של ברלין. אני משוכנע כי מפשטים מסוג זה לא היו מתנהלים בגרמניה של שנות החמישים, הששים, ואפילו השבעים, כאשר העמדות לדין של נאציים נחשבו הרבה יותר בעייתיות ומערכת המשפט הפגנה כלפי הנתבעים הרבה יותר אהדה.

במובן זה, בשנים האחרונות, גרמניה עשתה צעד חשוב קדימה ופעלה יותר למען הצדק מאשר הרבה מדינות אחרות. ובזמן שברור שנמצא בגרמניה המספר הגדול ביותר של חשודים פוטנציאליים, גרמניה מפגינה רצון פוליטי חדש להפעיל את ערכאות המשפט בדרך כזו שפושעי מלחמה נאציים היושבים בתחומה אינם יכולים להיות בטוחים שלא יצטרכו לתת את הדין עבור פשעיהם. זהו הישג קטן למערכת הצדק אבל ראוי לתשומת לב וניצחון מוסרי סמלי עובר הקורבנות ומשפחותיהם.

ד"ר אפרים זורוף , הוא צייד נאצים, מומחה לשואה ומנהל את הסניף הירושלמי של מרכז ויזנטל.