SHALOM

קובי, בני בן השלוש עשרה, אזרח אמריקאי וישראלי נרצח בישראל, ב-8 במאי 2001 ע"י מחבלים. באותו יום, קובי החליט לא להגיע לבית הספר, ביחד עם חברו הטוב, יוסף אישרן. הם יצאו לטייל בואדי שליד ביתנו והותקפו ע"י מחבלים שהכו בהם למוות עם אבנים בגודל כדורי באולינג. קובי היה ילד יפה תואר, חכם, מצחיק ותמיד הצליח להפתיע אותי. הוא הבכור מבין ילדיי והוא לימד אותי איך להיות אימא. הוא עדיין מלמד אותי. כאשר קובי נהרג, חשבתי שלא אוכל להתגבר ובעצם רציתי למות. בני היקר מכל הלך ושום דבר לא יוכל להחזיר אותו. והוא נרצח צורה כל כך אלימה, כל כך אכזרית.

אחרי הרצח של קובי, כאשר שאלתי את בעלי איך אנחנו יכולים להמשיך הלאה, הוא ענה לי: "יש לנו ילדים אחרים ואנחנו לא נהרוס להם את החיים בגלל שקובי מת". <נbr> הייתה לנו תמיכה של הקהילה אשר הגנה עלינו, ודאגה לנו. הם בישלו וניקו, הביאו לנו ספרים, ישבו אתנו. ידידה שהייתה מטפלת רוחנית בניו מקסיקו ולמדה עם אליזבט קובלר רוס הגיעה אליי מידי יום לשיחה. הרגשתי כל יום כמו זכוכית שעומדת להתנפץ לרסיסים, ובכל יום, ידעתי שהיא תבוא לעזור לי להכיל את יגוני והצלחתי לשאת אותו מבלי להתמוטט.

מיד ראינו שלא מבינים את הילדים שלנו. הם חזרו לבית ספר אחרי שבוע והילדים שאלו אותם שאלות חסרות רגש. ילדה אחת למשל שאלה את בתי, בת העשר : "את מתגעגעת לקובי?" אליאנה כמובן לא יכלה לענות. הגעגועים אפילו לא התחילו לתאר את מה שהיא הרגישה כלפי האובדן של קובי.

היינו מוקפים באנשים אבל הילדים היו לבד. עם פסיכולוג הם לא רצו לדבר, ובהתחלה היה להם קשה לדבר אתנו. היינו שרויים מדי בכאב. היה להם קשה לראות אותנו בוכים. משפחות רבות אשר איבדו קרובים בפגועי טרור אינן מצליחות לחזור לשגרה, אפילו לשלוח את הילדים לבית ספר נראה בלתי אפשרי. שמנו לב שילדים רבים אשר איבדו קרובים בפיגועי טרור הופכים למוזנחים. הילדים הללו זקוקים לטיפול מיוחד, הם צריכים להיות בחברה של ילדים שמבינים אותם. ילדים אשר שכלו קרובים צריכים להמשיך לחיות עם האובדן, להפנים אותו לתוך חייהם כמתבגרים ובוגרים.

לקחנו את האהבה שקבלנו והקמנו את "הקרן ע"ש קובי מנדל". ארגנו מחנות נופש עם לינה בהם ילדים אשר איבדו קרובים בהתקפות טרור יכלו לפגוש ילדים אשר עברו דברים דומים, ילדים אשר יכלו להבין אותם. בשנה שעברה, 600 ילדים השתתפו במחנה, ארגנו מחנות דומים בסוכות, חנוכה ולפני חג פסח. 400 ילדים השתתפו במחנה של ארבעה ימים בחופש חנוכה, הם בילו בטיולים, רכבו על גמלים והדליקו נרות חנוכה ביחד כל ערב. הילדים נהנו מאוד ובעזרת מטפלים במוזיקה, בדרמה ובאומנות, הם יכלו, אם רצו בכך, לגעת במקומות הכאב. עצם היותם בחברת ילדים אשר עברו אבל וטראומה עזר להם להבין שהם לא לבד.

ארגנו גם מחנה לילדים אשר נפגעו בפעולות איבה. אחד הבנים אשר נפגע בפיצוץ באוטובוס אמר: " בבית הספר, הילדים מבקשים לראות את הצלקות שלי ואח"כ הם הולכים. אבל במחנה קובי כולם רוצים להראות לכולם את הצלקות, הם רוצים לחלוק את זה ביחד." ילד אחר בן 16 אמר שבדרך כלל אנשים מסתכלים עליו ברחמים. אבל במחנה קובי, הוא לא הרגיש את הרחמים. הוא הרגיש כמו כולם.

רחמים, זה כשאחרים מסתכלים בך בפחד, חמלה זה כאשר הם מביטים עליך באהבה.
ילדה בת 10 סיפרה לאם הבית של המחנה, מתנדבת מארצות הברית סיפור מדהים. אביה נהרג בפיצוץ באוטובוס. כל לילה, אותו חלום חזר אליה. היא הייתה בגינה יפהפייה, מוקפת בשיחים מלבלבים. אביה היה מופיע בחלום וכאשר היא הייתה רצה לקראתו, היה נעלם. היא לא דיברה על חלום זה עם איש. היא לא רצתה לפגוע באמה. לאחר שבוע במחנה, היא סיפרה לאם הבית על החלום, והיא סיפרה לה שהחלום השתנה. היא רצה אל אביה בחלום, הוא היה לבוש בגדים לבנים יפהפיים. הוא חיבק אותה ואמר לה "אני שומר עליך ועל אימא שלך". הילדה הרגישה הקלה. במסגרת המגוננת של המחנה, היא טעמה את טעם ההקלה.

הקרן אינה פועלת בקרב הילדים בלבד אלא גם עם משפחותיהם. הצענו נופשונים לאמהות שכולות ואלמנות. במשך יומיים קיבלו הנשים אהבה, תמיכה וסיוע רוחני. אנו עובדים בעזרת שיטות טיפול באבל, בעזרת עיסויים, יוגה, טיפול באומנות ובדרמה ועבודה רוחנית. הנשים אשר השתתפו בפעולות האלה ממשיכות להשתתף בקבוצות תמיכה, ולאחר מכן, אנו מתחילים לעבוד עם המשפחה כולה במסגרת של סדנאות ריפוי ומעקב. במשך שלושה ימים, משפחות נפגעות טרור משתתפות בתוכנית בכוללת טיולים רגליים, סיורי ג'יפים, וכן קבוצות טיפול המיועדות לזוגות, לילדים ולמתבגרים. הקבוצות חולקות ביניהן את חוויותיהן והתקשורת משתפרת ככל שהמשפחות רואות שהן מתמודדות עם דברים דומים. הילדים יכולים להביע את תחושת ההזנחה שהם חשים; הורים חולקים ביניהם את הדילמה העומדת בפניהם כאשר הם מרגישים כי הם אינם מתפקדים בשל הכאב הפוקד אותם. אנו גם מארגנים קבוצות תמיכה למבוגרים בשנות העשרים לחייהם שנפל בחלקם להתמודד עם כאב האובדן ועם התחושה שהפכו להיות "הורים להוריהם".

התוכניות הללו מכבדות את זכרו של קובי אשר אהב לחיות, נמשך להרפתקאות והצטיין בהענקת אהבה וחמלה לזולת.

בספרי The Blessing of a broken heart (Toby Press, 2003), אני מספרת את המסע הרוחני שלנו ואת תהליך ההחלמה. אני מספרת על אמרתו של הרבי מקוצק אשר אמר: "אין שלם כלב שבור". נתנו לכאב שלנו ללמד אותנו ולהנחות אותנו והתברכנו בעושר של הוויה. למרות שחיינו מלאים, מעולם כבר לא נהיה שלמים. אובדן של בן משפחה בפיגוע טרור הוא כואב עד כדי טירוף. אנו עוזרים לאנשים להבין שהם לא לבד, שאחרים נמצאים אתם ודואגים להם. אנו מדגישים את העובדה כי עם ישראל יישאר מאוחד למרות הקרעים. אנו מתגעגעים לקובי בכל יום, בכל דקה, אבל בחרנו לכבד אותו בצמיחה שלנו, בכך שנהיה טובים יותר ובכך שאנו עוזרים לאחרים ליצור ולבנות מתוך הכאב במקום להיהרס.