SHALOM

מאז ומתמיד האדם והסוס הסתדרו היטב אחד עם השני. אך מה בנוגע לסוסים ויהודים? בתנ"ך נמתחה ביקורת על שלמה המלך משום שלפי צו התורה שאותו הפר חל עליו האיסור להרבות בנשים ובסוסים. לגבי הנשים, הוא נשא לאישה כ- 700 נסיכות והיו לו גם כ- 300 פילגשות (מלכים א' י"א : ג'). בנוגע לסוסים, במסגרת סיפור ביקורה של מלכת שבא בירושלים נלמד כי למלך שלמה היו "ארבעת אלפים אורוות סוסים ומרכבות ושנים עשר אלף פרשים" (דברי הימים ב' ט': כ"ה).

למשפחת וייס, המתגוררת בעיר אורדורף שבאזור ציריך שבשוויץ, אמנם אין אלפי סוסים, אך עם זאת יש לה קשר עמוק ומוצלח ביותר, מזה שנים רבות עם בעלי חיים אלו. משפחה מיוחדת זו הצליחה לסקרן אותי עד כדי כך שביקשתי להתארח בחווה שבבעלותה, חוות "Stall Beliar" הנמצאת בעיר אורדורף. מיקום החווה הוא כתשע דקות נסיעה ברכבת מהעיר ציריך, המקום יפהפה, האוויר צח והאווירה מרגיעה.
אבותיהם של משפחת וייס נולדו בסלובקיה וכשבעה דורות עסקו בגידול ואימון סוסים ובמכירתם. האחרון שעסק במקצוע זה בסלובקיה היה אדולף הרברט וייס שעבר להתגורר בשוויץ לאחר "אביב פראג" בשנת 1968. למרבה הצער מר וייס נפטר כחודשיים לפני ביקורי, אך זכיתי להיפגש עם בניו ריצ'ארד ומירו ועם אישתו אנה, ילידת ליטא שגורשה לאושוויץ, שם שרדה כשלוש שנים.
בחוות Beliar , באווירה שלוה ביותר, גיליתי בעזרתו של מר ריצ'ארד וייס את סיפורה המיוחד של המשפחה.

לפני שנדבר על המקצוע שלך שהוא כפי שאנשים מסוימים אומרים "לא מקצוע ליהודי", תוכל לספר לנו בקצרה את סיפור משפחתך?

אבי נולד ב- 1921 למשפחה יהודית בוהמית מתבוללת למדי, אם כי הוא בכל זאת למד בבית ספר יהודי בו לימדו בשפה הגרמנית. להוריו קראו ריצ'ארד ומרווין וייס-וייס. אימי, אנה, נולדה בעיר טרוק שבליטא, למשפחת תופרים. סבא רבא שלה מכר סוסים לצבא ה- 17 ולחצרה של מריה טרזיה (במהלך השנים 1717-1780). סבי החל לסחור בסוסים לצורך עבודה והובלה, ורק לאחר מכן עסק בסחר של סוסי פרשים. אבי גורש בשנת 1942 למחנה עבודות פרך באושוויץ שם הצליח לשרוד במשך שלוש שנים, לאחר שהיה לתקופת זמן מסוימת באחד משלושת מחנות העבודה הסלובקים. הוא תמיד היה אומר: "הצלחתי לשרוד משום שהיה לי את המזל להימצא במקום הנכון בזמן הנכון". ביום הראשון לאחר הגעתו למחנה, הוא קיבל את מנת האוכל הקטנה שלו בקערית מלוכלכת. הוא התלונן על כך בפני חייל ה- SS שהיה במקום וכתגובה לכך אבי קיבל סטירת לחי חזקה. הוא נהג לומר שסטירה זו הצילה אותו משום שהיא גרמה לו להתעורר. כאשר הגיע לאושוויץ, הוא חי באשליה וחשב כי רק ציפו ממנו "לעבוד ולהזיע קצת". ישנה דוגמא נוספת המראה עד כמה היה לו מזל ברוע המזל שלו. בשלב מסוים, הגרמנים פתחו מרכז הכשרה קטן בתחום הבנייה ויום אחד, אחד השומרים בא ואמר כי הוא זקוק לעשרה גברים כדי לבצע עבודה מיוחדת. הוא בחר עשרה מתנדבים ואחד מהם שנלחץ, נפל. השומר הגרמני אמר לאותו מתנדב כי אין הוא זקוק לאנשים חסרי יכולות וציווה על אדולף הרברט וייס לקחת את מקומו. באותו יום, חייל נאצי אחר, שהחליט שלמחנה אין צורך בפועלי בניין נוספים, שלח את כל האסירים שהיו בצריף זה לתאי הגזים. חייו של אבי ניצלו. הוא הועסק בשרפת גופות היהודים שנרצחו בתאי הגזים. המשרפות לא פעלו באופן מהיר מספיק ולכן, הגופות היו נערמות על הקרקע ושימשו מקום ישיבה עבורו ועבור חבריו בזמן ארוחתם שהייתה מורכבת מתפוחי אדמה לא מבושלים. מאוחר יותר, אבי הכיר חייל SS אוסטרי שבאופן מוזר החליט לסייע לו וגם זה עזר לו לשרוד. כמו כן, אבי הצליח ליצור קשר עם פועלים שהגיעו עם כרכרות סוסים מהעיר אושוויץ עצמה על מנת לעבוד במחנה. מאחר והקשר ביניהם התחזק, הפועלים הסכימו, בתמורה לכמה עצות הנוגעות לסוסיהם, לתת לו לחם באופן קבוע. קיימים סיפורים רבים מסוג זה.
במחנה, אדולף וייס הכיר את האישה שלאחר מכן הפכה להיות אישתו ואימא שלנו, אנה קונסקי (מעניין לראות שמשמעות השם קון בסלובקית היא סוס). אך גם חייל נאצי התאהב בה והרגיש שהמלחמה עומדת להסתיים, ולכן, במרס 1945 הוא גירש את אבי מהמחנה. לפני עזיבתו אמר לו אבי: "עוד אחזור לקחת את אנה וארצח אותך" (מה שבסופו של דבר הוא לא עשה). אבי באמת חזר לאושוויץ, ושם בעזרת חבריו דאז הצליח לגזור את גדרות התיל ולחדור אל תוך המחנה. בזמן שאלפי אנשים מיהרו אל עבר היציאה הוא הצליח למצוא את אימא שלי. משם הם נסעו יחד לסלובקיה והתחתנו. במהלך כל תקופה זו, אבי היה מלווה בחברו הטוב, מר זולי שפירא. כאשר הגיע לביתו, הוא נוכח לדעת כי כל סוסיו וכל רכושו מלפני המלחמה נגנב. לכן, היה עליו לבנות מחדש את חייו, הוא כמובן חזר לסחור בסוסים והצליח די טוב. אולם בשנת 1948, הקומוניסטים עלו לשלטון והלאימו את העסק. אבי נהיה אז "מנהל" – למעשה עובד מדינה – של העסק שלו, שבעצם כבר לא היה בבעלותו. באותה תקופה, צ'כוסלובקיה הייתה בקשר עסקי עם מדינות המערב, ושוויצרים, גרמנים והולנדים רבים הגיעו לשם כדי לרכוש סוסים. אבי דיבר גרמנית באופן מושלם ונהיה המתווך הרשמי בכל העסקאות שנעשו. פעולות המסחר הללו היו מלוות בהרבה ביורוקרטיה, דבר אופייני למשטרים הקומוניסטים. בשנת 1956 הוא אפילו הוכנס לכלא, שרירותית, לתקופה של שלושה חודשים. כל הקשרים הללו התבררו כמאוד שימושיים ב- 1968, כאשר משפחתנו באה להשתקע כאן ואבי שוב נאלץ להתחיל מחדש את חייו.

נולדת אחרי המלחמה. האם קיבלת חינוך יהודי?

האמת היא שלא. הדבר היחיד שידענו היה שעלינו להימנע מלדבר על עצם היותנו יהודים. בעצם, המקום היחיד בו שמענו על עובדת היותנו יהודים היה בבית הספר, שם חברנו ללימודים סיפרו עלינו בדיחות אנטישמיות. עם זאת, אבי תמיד נשאר יהודי וכאשר שאלו אותו מדוע הוא אינו משנה את שם משפחתו, הוא היה עונה: "כולם יודעים שאני יהודי, האם זה באמת הכרחי שאהיה יהודי עם שם אחר?". אני אישית הגעתי לשוויץ כאשר הייתי בן 20 ומאחר ולמדתי בבית ספר למלונאות בסלובקיה, עבדתי במשך שנתיים במסעדות בציריך. עוד לפני שהיגרנו לשוויץ, אחי מירו למד במשך שנתיים לימודי וטרינריה בצ'כוסלובקיה. אך בשנת 1970, אבי היה זקוק לעזרה וכך אחי ואני נכנסנו לעסק. בשנה זו, פתחנו בית ספר לרכיבה על סוסים. לא היו לנו כמעט אמצעים כלכליים כדי לעשות זאת וחבר של המשפחה, מר אדגר מנהיימר מציריך, החליט לתמוך בנו כלכלית ונפשית. הוא הרגיש כי יש לו חובה מוסרית כלפי דודי, הנס וייס - טכנאי שיניים לשעבר שהגיע אתנו לשוויץ - שעזר רבות לאחיו מקס בזמן שהיה באושוויץ. לפיכך, הוא עשה הכל כדי לאפשר לנו לבנות חיים חדשים ולהמשיך לעסוק בתחום שלנו. במהלך כל חייו, מר מנהיימר הפגין כלפינו חברות מאוד עמוקה ושמר על קשרי קרבה עם משפחתנו. אנו חייבים לו הרבה על כל מה שהוא עשה.

התחלתם עם סוס אחד. כמה סוסים יש לכם היום?

באותה תקופה היה לנו סוס בשם מרטל. היום, יש בבעלותנו כמה סוסים צעירים שאותם אנו מגדלים ומאמנים. אנו עובדים עבור ארבעים לקוחות, אנו מטפלים בערך בחמישים סוסים בחוץ לארץ ובשלושים סוסים בשוויץ. כאשר פתחנו את בית הספר לרכיבה, שכרנו רפת קטנה והתחלנו עם סוס אחד, המשכנו עם ארבעה סוסים, שמונה וכו'. הצלחנו להתפרנס מכך ולכסות את ההוצאות היומיומיות שלנו. יחד עם זאת חזרנו בהדרגה לעסוק בסחר בסוסים, בייחוד בסוסי מרוץ. ברמה הלאומית, מירו הצליח מאוד. הוא זכה במספר רב של מרוצי סוסים ובמקביל גם רכב על סוסים. עסקנו בסחר בסוסי מרוץ, תחום המומחיות שלנו, עוד כשהיינו בסלובקיה. כאשר מירו השתתף בתחרויות, הייתי מכין את הסוסים, מטפל בהם וכולי. עם הזמן הקדשנו את זמננו אך ורק לסוסי מרוץ. היום, העסק שלנו הוא בהחלט העסק המצליח ביותר בשוויץ בתחומו, ובנוסף השטח לאימוני רכיבה שבבעלותנו הוא הגדול ביותר. אחי מירו, ביחד עם שמונת עוזריו, מאמן כיום כחמישים סוסים מנוסים וצעירים כאחד. יש לנו מסלול שאורכו 1,400 מטר עם מכשולים מעץ, וכל יום אנו מוציאים את הסוסים לטיולים ארוכים ביער. האורווה שלנו זוכה להצלחה הגדולה ביותר בשוויץ מזה שבע שנים. בשנת 2004, אחי זכה, בפעם השמינית ברציפות, בתואר אלוף מאמני הסוסים.

העסק שלכם היה לפני הכל עסק של רכישה ומכירת סוסים. כיצד ומדוע התחלתם לעסוק באימון סוסים?

מירו חזר לעסוק במה שאבי בזמנו ויתר עליו. לכן, רכשנו סוסים, אימנו והכנו אותם להשתתפות בתחרויות, וזאת בהצלחה רבה. היום, אנו עושים זאת עבור מספר גדול של אנשים פרטיים, בעלי סוסים שיכולים להרשות לעצמם לעסוק בתחביב הזה.
את הרכישות שלנו אנו מבצעים באירלנד, בגרמניה, ברוסיה, בצ'כיה ובסלובקיה. קהל לקוחותינו נמצא בעיקר בשוויץ ומעט ממנו נמצא בחוץ לארץ.

בדיוק ברגע זה, הטלפון הנייד של ריצ'ארד וייס מצלצל. הוא מתנצל ועונה. כמה דקות לאחר מכן, הוא מנתק, מרוצה, ואומר לי: "הצלחתי לזכות במכירה פומבית של סוס yearling מדוביל עבור אחד מלקוחותיי". הוא רכש את הסוס מבלי שראה אותו ואך ורק על בסיס התיאור והמלצותיהם של אנשיו במקום.

האם שמרת על קשר עם הקהילה היהודית והאם אתה עושה עסקים בישראל?

אינני מנהל אורח חיים יהודי ואין לי אף קשר עם הקהילה היהודית. אישתי ג'וליה היא קובנית, שמו של בני הוא ריקרדו-אהרון ושמה של ביתי הוא לין-נעמי. אני מאחל כי הם ירגישו בלבם סימפאטיה כלפי היהודים בפרט והנושא היהודי בכלל. אך זהותם היא פשוט מאוד זהות שוויצרית. עם זאת, אנו מאוד גאים ביהדות שלנו ואנו שומרים על קשרים מצוינים עם מספר חברים יהודים. יש להבין כי בשביל יהודים בשוויץ, אנו עוסקים במקצוע שהוא בכל זאת מאוד לא טיפוסי אם כי עליי לומר כי בצרפת, חלק מאוד גדול של מסחר הסוסים הוא בידי אנשים יהודים. הייתי בישראל, יש לנו שם קרובי משפחה, אך תחום הרכיבה על סוסים שם עוד אמור להתפתח.

ישנו סרט מפורסם של רוברט רדפורד ששמו "לוחש לסוסים". האם אתה חושב שסוד הצלחתה של משפחת וייס טמון בכך שאתם לוחשים באוזני הסוסים שלכם... ביידיש?

לא, אך אני יכול לומר שהצלחתנו נובעת מכך, שבגלל השורשים שלנו, יש לנו מוטיבציה להגיע למצוינות. זה גורם לנו לרצות להקדים את כולם, לעשות דברים שאחרים לא עושים, לתת את תשומת הלב לפרטים הקטנים ובמיוחד זה גורם לנו לא להסס להתחיל דברים חדשים.

מאיפה בא השם Beliar?

Beliar הוא סוס שאבי קנה בסלובקיה מאורווה של המדינה שלא האמינה כי לסוס זה יש פוטנציאל או עתיד. אבי ראה שבעצם המצב הוא בדיוק הפוך. הוא רכש את הסוס במחיר מאוד נמוך משום שבעל הסוס רצה להיפטר ממנו. אבי אימן אותו באופן מאוד רציני ובהמשך הוא זכה בפרסים רבים.

כיצד אתה רואה את עתיד העסק שלכם?

כרגע, אנחנו מאוד מצליחים. בתחום שלנו אנחנו הטובים ביותר בשוויץ ויש לנו קהל לקוחות מצוין. אנו מכשירים מתלמדים, אך אינני יודע אם בטווח הרחוק ילדיי באמת יתעניינו (אני מקווה שכן) בניהול העסק, הדורש רגישות מסוימת לסוסים ומחויבות תמידית ויומיומית. תראה, עולם הסוסים הוא דבר מרתק ולמשפחתי יש מסורת ארוכה והרבה ניסיון בתחום הזה. אך כרגע, אנו נהנים מהצלחתנו ומסתכלים על העתיד ברוגע ובביטחון. כאשר אני מסתכל על הדרך שעשתה משפחתי, על מה שהצלחנו לבנות מאפס ועל עצם היותי מאושר עם אשתי וילדיי, יש לי את כל הסיבות בעולם להיות אופטימי.
לסיום הייתי רוצה לציין לשבח את אבי על כך שבעזיבת ארץ מולדתנו, עשה את הדבר הטוב ביותר עבור המשפחה שלנו.