SHALOM

קוראות וקוראים יקרים,

"כעת- מה אעשה?" שר הזמר ז'ילבר בקו. כותרת זו- כותרת של אחד משיריו היפים ביותר- מסכמת היטב את המצב בו נמצאת היום מדינת ישראל. אחרי עקירת היהודים מחבל עזה ומהשומרון, סימני השאלה הנם רבים, בדיוק כפי שהיה לפני טרגדיה זו. תהליך "השלום" לא התקדם במילימטר ומנקודת מבט בינלאומית, המדינה היהודית שמרה על מעמדה בתור "מדינה מנודה": מדינה כובשת, המזלזלת בזכויות האדם הבסיסיות של הערבים-הפלסטינים המסכנים. אריאל שרון אמנם קיבל דברי שבח והלל רבים מהאו"ם ואף זכה ללחיצות ידיים ממספר מנהיגים מוסלמים, אך מעבר לכך לא נעשה דבר!

לפני שננתח את המציאות הפוליטית הנוכחית, חובה עלינו להוקיר את מעשי העבר של גיבורי גוש קטיף אשר גורשו מבתיהם. עלינו להביע את הערכתנו לאותן משפחות אשר במשך שנים קיימו את הציונות האמיתית תוך שהם מפריחים את השממה, מגנים בגופם על המדינה היהודית וסובלים באופן יומיומי מהאלימות הערבית. רבים מהם, איבדו אדם יקר או שילדיהם הפכו לנכים. אך הם יצאו מבתיהם בראש מורם מבלי להתנגד באופן אלים לפינוי, וזאת מתוך מודעות להשלכות מרחיקות הלכת של מלחמת אחים בישראל. "מגנים בגופם על מדינת ישראל?" האמנם? כבר יותר מ- 30 שנה שנוכחות האזרחים הישראלים בגוש קטיף מהווה- בשיתוף פעולה עם הצבא- רצועת ביטחון עבור כל היישובים והקיבוצים בנגב, אשר יכלו בצורה זו להתפתח ולשגשג מאז שנת 1967.

ההגנה על אותם כפרים וקיבוצים תהיה מעתה באחריות חיילי צה"ל ותוך סיכון חייהם, שכן נשלה את עצמנו אם נאמין כי אמצעי הלחימה האלקטרוניים אשר בידי הצבא הישראלי יספיקו להוות תחליף לנוכחות היהודית בגוש קטיף. פחות משבוע לאחר נסיגת צה"ל, כל תושבי צפון הנגב נאלצו להסתגר בבתיהם לכמה שעות טובות כאשר מחבלים מעזה חדרו ליישוב נתיב העשרה שליד קיבוץ יד מרדכי. במקביל, מצרים מיד פתחה את גבולותיה עם עזה ותוך שלושה ימים הכניסה כמויות אמצעי לחימה וחומרי נפץ גדולות בהרבה מאלו שהוברחו במהלך השנה שקדמה לנסיגת צה"ל מציר פילדלפי. יש להזכיר כי ציר זה הוא הציר בו חיילים ישראלים רבים, אשר לחמו נגד הסחר באותם אמצעי לחימה, שילמו בחייהם במהלך ארבע השנים האחרונות.

היום, הערבים והשמאלנים צוהלים ושמחים: "סוף סוף שרון עושה מעשה הגיוני... זוהי התחלה מבטיחה!". הם מתייחסים לפשע של גירוש אלפי יהודים מבתיהם כצעד הראשון לעבר התגשמות חלומם. לא מדובר כאן על השלום או על איזושהי צורה של דו-קיום בין שני העמים- אלא על הפתרון הסופי והיחידי אשר יוביל להשכנת השלום במזרח התיכון: הקמת מדינה איסלאמית בלב ליבה של מדינת ישראל וקביעת ירושלים כעיר בירתה. לא מזרח ירושלים, ירושלים. אך האמונה כי בעולם הערבי קיימים זרמים "מתונים" (ביחס למי וביחס למה?) מעידה על מחסור בהבנה ובחזון הפוליטי. ברגע שיצא אחרון החיילים מעזה, אבו עבאס "הנחמד" הצהיר - לא בערבית כי אם באנגלית על מנת שדבריו יהיו ברורים לכל: "אנו חוגגים את הניצחון הראשון של הג'יהאד. המאבק נמשך". הערבים לא ויתרו על מטרותיהם משנת 1948. 60 שנה כמעט אחרי הקמת מדינת ישראל, הם עדיין שואפים לאותה מטרה המשמשת כתירוץ לחמש מלחמות ולטרור: השמדת המדינה היהודית והחלפתה במדינה ערבית נוספת.

ההיסטוריה היהודית לא שוכחת ולא סולחת. אריאל שרון, ממשלתו והכנסת ה- 16 ייכנסו לתולדות העם היהודי וכך גם החקיקה אשר בחולשתה נתנה פרס לטרור הערבי, לרצח ולפגיעה באלפי יהודים.

כעת, אין למדינת ישראל כל אחריות כלפי האוכלוסייה החיה בעזה. אך בעתיד, בעקבות ריבוי מעשי הטרור שמקורם בעזה והאנרכיה השוררת שם, צה"ל יהיה חייב לקחת לידיו מחדש את השליטה על הרצועה ולחזור חזרה לשטחים אשר ננטשו לטובת אש"ף מאז שנת 1993. זו תהיה הדרך היחידה בה הצבא יוכל להמשיך ולמלא את חובתו: הגנה על אזרחי ישראל.

למרבה הצער, עד אז האופוריה הנוכחית המאוד מוגבלת בישראל, תהפוך לעצב ואבל, בדיוק כפי שהיה לאחר הסכמי אוסלו.

במהלך נאומו באו"ם, הציע אריאל שרון שלום לערבים, בדיוק כפי שעשה אהוד ברק, בפסגת קמפ דייויד ביולי 2000. בזמנו הניסיון נכשל, משום שלמרות הפשרות המשמעותיות שעשתה ישראל, ערפאת סירב לשים קץ לעימות. המחלוקת הייתה ועודנה לגבי אותם נושאים: סוגיית הפליטים, עניין הגבולות, ירושלים וההסדרים הביטחוניים באזור הגדה המערבית .

במאמר בנוגע לסוגיית הפליטים אשר נכתב ע"י אבו מאזן בעיתון הערבי "אל-חייאת", המתפרסם בלונדון, נטען: "חזרת הפליטים יכולה להיעשות אך ורק לישראל ולא למדינה פלסטינית. נפגענו מדבריו של בוש בנוגע לשימור ישראל כמדינה יהודית מאחר וקיווינו שנוכל להציף את הארץ במאות אלפי פליטים אשר יעברו את הרוב היהודי". המסר מאוד ברור. בנוגע לשאלת הגבולות, אש"ף אינו דורש רק את החזרה לגבולות 1967, כלומר את פירוק כל ההתיישבויות היהודיות ביהודה ושומרון, אלא גם חלק מאזור לטרון - החוצה את כביש ירושלים-תל-אביב.

בנוגע לסוגיית ירושלים - בנוסף לשאיפתם להפוך את ירושלים לבירת המדינה הפלסטינית העתידית, אבו מאזן דורש את חיסול היישובים היהודיים הנמצאים באזור העיר ואומר: "יכול להתקיים חיבור של היהודים עם הכותל המערבי אך אין זוהי סיבה מספקת כדי להשאירו תחת שליטה ישראלית". לגבי ההסדרים הביטחוניים, אש"ף דוחה כל צורת נוכחות ישראלית בגדה המערבית. שתים עשרה שנה אחרי אוסלו, בדיוק כאשר כולם מדברים על "הזדמנויות חדשות", מותו של ערפאת והנסיגה מרצועת עזה הסכם סמלי, אשר היה מאפשר קביעת דרך חיים משותפת ורגועה והיה מבטיח שלישראל יהיו גבולות הניתנים להגנה, נראה רחוק יותר מאי פעם.

לאור המצב, מה ניתן לעשות- מה עלינו לעשות? בשבילנו, יהודי התפוצות, וזאת למרות הזעזועים והגירושים הרבים שעברנו, לא יעלה על הדעת כי נשנה את יחסינו ותמיכתנו במדינת ישראל. אנו מסורים למדינה היהודית ולא לממשלה. ישראל יודעת מה עליה לעשות: על מנת לנהל משא ומתן בעמדת כוח, עליה לחזק את זהותה היהודית ולפתח את התחומים הצבאיים, הכלכליים והמדעיים. אולי בעתיד, גדולי העולם לא יריעו לראש ממשלה משום שהוא נכנע... אלא כדי ליהנות מכל הדברים החיובים אשר ישראל תורמת לאנושות.

השנה שמסתיימת משאירה טעם מר. נתחיל את השנה החדשה ברוח פסוק מתוך ספר ירמיהו (ל"א:כ"ז), אותו פסוק שתא"ל גרשון הכהן, מפקד הפינוי של ההתנתקות, קבע כקו מנחה עבור חייליו אשר ביצעו את עקירת משפחות גוש קטיף "ללא נשק": "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה'".

ברוח חיובית ויהודית זו, צוות "שלום" מאחל לכולכם שנה טובה ומבורכת.

רולנד זוסמן
עורך ראשי