SHALOM

האם הצבא הישראלי, בכך שנתן יד לגירוש היהודים מגוש קטיף , נכשל במשימתו העיקרית: הגנה על המדינה היהודית? ללא ספק התשובה לכך היא לא! תפקידו העיקרי של צה"ל הוא להגן על המדינה ותושביה וזה בדיוק מה שהצבא המשיך לעשות בזמן היותו אחראי על המשימה המקוללת אשר כללה גירוש יהודים מבתיהם.
אל לנו לשכוח כי ישראל מוקפת 300 מיליון אויבים ובנוסף יש לה כ- 3 מיליון אויבים נוספים בתוך המדינה. במהלך פעילותו בגוש קטיף, צה"ל נשאר ערני ומוכן למצב שבו תחליט ישות ערבית לפגוע במטרות ישראליות, במקרה כזה תגובת צה"ל אמורה הייתה להיות נוקבת ומיידית.

על מנת להבין באיזו רוח ניגש הצבא הישראלי למשימה הסותרת במידה מסוימת את רוחו, ביקשנו מתא"ל גרשון הכהן, אשר פיקד על המבצע ביד רמה, הסברים בנוגע לאופן פעולתו.

בתור מומחה צבאי וכאדם הבא מרקע דתי, כנראה הייתה לך דילמה חזקה מאוד. לכן, ראשית עליי לשאול אותך כיצד ניגשת למשימתך?

באופן עקרוני, אני מאמין כי אין הבדל בין משימה זו לכל משימה צבאית אחרת. כל משימה היא ייחודית ויש להתייחס אליה כאל תופעה נפרדת ועצמאית. במהלך מלחמת העולם הראשונה והשנייה, קרבות רבים נכשלו משום שגנרלים מסוימים רצו להפעיל מנגנוני תקיפה אשר הוכיחו את עצמם בקרבות אחרים. השינוי המשמעותי התרחש רק כאשר הממונים הבינו כי הם עומדים בפני מצב חדש ומיוחד, מצב שיש לטפל בו באופן שונה. כאן בדיוק ניכר כוחם של אלנבי ולורנס איש ערב אשר פעל תחת פיקודו. מצב דומה התרחש גם באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. לדעתי, חשוב לנתח שוב ושוב את הנתונים והעובדות אשר לפנינו ורק כאשר נזהה את האופי המסוים של כל משימה ומשימה נוכל להצליח. פעלתי כך גם בנוגע לגוש קטיף ומההתחלה התייחסתי למשימתי כאל משימה צבאית מיוחדת במינה. היינו ארבעה אלופים אשר עשו ככל יכולתם בכדי למנוע שפיכות דמים. אף אחד לא נהרג, נפצע או נפגע. מטרתנו הייתה להפגין כמה שיותר איפוק. חשוב מאוד היה להימנע מכל סיטואציה של עימות אלים. לרגע לא ראינו את המפונים כאויבינו ולא שכחנו כי אנו עומדים לפני אחינו ולגבי חלק נכבד מאתנו באמת דובר על אחים או קרובי משפחה , פשוטו כמשמעו. לא השתמשנו בסיסמאות ריקות מתוכן. אחד האילוצים העיקריים שלנו היה לבצע את משימתנו ויחד עם זאת למנוע את התרחבות הפער בין שני קצוות בחברה הישראלית. אילוץ זה היה מנוסח בכתב באופן ברור בפקודת הרמטכ"ל. עשינו את כל המאמצים האפשריים על מנת שהמשימה תתבצע באופן מופתי ודרך פעולתנו הצליחה להפתיע. רצינו שהגישה והביצוע שלנו יהיו מובנים לכל, ללא צורך בהסברים. ניתן להשוות זאת לפסל המוצב בעיר, לדוגמא "הבורגנים מקאלה" של רודן. אם יהיה צורך בהסברים בנוגע למשמעות או למסר של הפסל, אז האומן לא השיג את מטרתו. כולנו ידענו שבעצם המשימה עומדת להתרחש על "במה", אנחנו השחקנים וכשמונת אלפים עיתונאים בינלאומיים צופים בנו. אותם עיתונאים הגיעו כדי להראות לעולם באיזו צורה מתייחסים יהודים לאחיהם במהלך סוג של מלחמת אזרחים. בלי להתרברב, אני חושב שיצרנו מציאות ייחודית והיסטורית. היינו מעורבים בעימות אמיתי ובסכסוך כואב עבור כולנו. למרות הכל, הצלחנו לתחום את הגבולות ולהשתלט על האירועים כך שלא ישפך דם. זוהי הנקודה העיקרית אליה נתנו את תשומת הלב בעת ביצוע המשימה, כלומר, השילוב של התנהגות יהודית בסיסית עם הצרכים של משימה צבאית.

אם כבר הזכרת התנהגות יהודית, שמענו כי בתדרוך אשר העברת לאנשיך בתחילת המשימה, ציטטת את הנביא ירמיהו. האם זה מדויק?

בהחלט. בשביל החיילים וגם בשביל כולנו, קשה להבין את המרחק הקיים בין הבטחות הנביאים לבין המציאות. למשל משפטיו האחרונים של הנביא עמוס שאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר יהוה אלוהיך." (עמוס ט', י"ד-ט"ו). אך עמדנו לבצע משימה הנוגדת בדיוק את אותה נבואה. לכן רציתי שיבינו כולם, מהחייל הפשוט ביותר ועד לרמטכ"ל, שאותו הרס אותו אנו הולכים להוציא לפועל יהווה חלק מגאולת העם היהודי וישראל, וכי אנו פועלים בתקווה לראות את התגשמות אחת מנבואותיו של ירמיהו. מדובר במשפט אשר נמצא בשורות האחרונות של ההפטרה של יום שני של ראש השנה, שם מדובר קודם כל בהרס וחורבן (מכאן ניתן לראות שבמידה מסוימת, תפיסה זו מקובלת במקרא) והנביא אומר: "כה אמר יהוה קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו." (ירמיהו ל"א, י"ד). ואז מגיעה ההבטחה של המשפט השני שנאמר בפסוק שציטטתי כפסוק מנחה בתחילת הפינוי: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאם יהוה." (ירמיהו ל"א, כ"ח). בשבילנו, משימת חורבן הערים והיישובים היהודים איננה חורבן, השמדה, אלא שלב בתהליך הבנייה מחדש וזאת במובן הציוני של המילה. זוהי הרוח בה פעלנו.

האם תקווה זו הפכה את המשימה לפשוטה יותר?

באיזשהו אופן כן, למרות שזו לא הייתה משימה קלה בכלל. תמיד רציתי שאותו הרס ישמור על אופיו היהודי. אולי אני חוזר על עצמי, אך ברצוני להדגיש כי צה"ל ניהל את המשימה ברוח זו וע"פ האמירה: "נכון כי אנו מבצעים חורבן, אך זהו שלב הכרחי בתהליך גאולת העם היהודי בארץ ישראל".

האם לדעתך היה נכון לערב את הצבא בפעולה שהיא מעצם טבעה פעולה משטרתית, וזאת במטרה ליישם חוק שהתקבל ע"י הכנסת?

אני חושב כי צורת הלחימה המודרנית דורשת שהגבולות וההבחנות שנעשו בעבר בין המשימות המשטרתיות והצבאיות הן לגמרי חסרות חשיבות וחסרות קשר למציאות שלנו. על מנת להדגים את דבריי, אתן לך דוגמא שהתרחשה בארץ. בשנת 1987, כאשר התחילה האינתיפאדה הראשונה, מפלגות השמאל הכריזו מיד כי מדובר בעבריינות ולכן תפקידה של המשטרה לטפל בכך. מהר מאוד הבנו שמדובר בסוג של מלחמת-גרילה והצבא הוא שצריך להילחם בכך, ביחד עם המשטרה. התאוריה של הפרדת הכוחות הזאת נובעת מעקרונות פוליטיים של הזרם הצרפתי של פוקו, אך בעיניי זוהי מאין אידיאולוגיה פוליטית שכבר לא כל כך תקפה היום. בעצם השתנו הזמנים, ושיתוף הפעולה בין הצבא למשטרה נהיה יותר ויותר שכיח. יש להבין היטב באיזו רוח פעלנו. מבחינתי, אני מרגיש כמו "אביר שמשרת את ממלכתו". ככזה, תפקידי הוא להגן על "הממלכה" בין אם מקורות האיומים באים מתוך המדינה או מחוצה לה. לסיום אומר כי כיום בכל הצבאות הגדולים בעולם יש ניסיון לגרום לשיתוף פעולה בין הגופים השונים. הצלחנו בקלות להתגבר על המכשולים השונים ואיחדנו שני ארגונים גדולים ולגמרי שונים והפכנו אותם ליחידה אחת. איחוד זה פעל היטב בכל רמות הפיקוד. כולנו היינו מודעים לחלוקת האחראיות שלנו. בעצם, היינו עדים לתופעה בלתי רגילה.

למרות הכל, צה"ל לא עבר הכנה, לפחות לא בהיבט הנפשי, לקראת גירוש יהודים מבתיהם. האם לדעתך משימת הפינוי הטביעה חותם על הצבא או שרק מדובר באירוע פעוט?

הדבר המפתיע ביותר עבור תושבי יש"ע היה כאשר הם הבינו כי לא עומדת מולם חבורת פרא אדם כי אם חיילים ושוטרים אשר באו ליישם חוק ברוח של אחווה ורגישות. הם חשבו להציג את עצמם כבעלי מוטיבציה ורוחניות שקיבלה לגיטימציה מאיזושהי אידיאולוגיה, והם היו בטוחים כי זכותם להגן על ביתם שנבנה על אדמת ארץ ישראל. הם חשבו כי הם ימצאו את עצמם מול חיילים המונעים ע"י חובתם לשמור על החוק, אנשים ללא ערכים וחסרי רוחניות. אך הופתעו לגלות כי אותה אנרגיה רוחנית הייתה בהחלט קיימת אצל אנשי הצבא והמשטרה. קבוצות המפונים והמפנים מצאו את עצמן אחת מול השנייה, כאשר שתיהן פועלות ברוח יהודית. אני חושב שמודעות זו מצד מועצת יש"ע הייתה נקודת המפנה בכל המאבק הזה. מרגע זה התחיל הגישור הראשוני בין הצדדים. שתי האנרגיות הזהות הללו לא יכלו להיאבק אחת בשנייה ומנהיגי יש"ע הבינו כי החיילים והשוטרים עומדים לצדם במאבק.

יש להודות כי זוהי איננה עמדה רגילה עבור צה"ל. כיצד הצלחת להחדיר רוח כזו באנשיך?

האמת היא שרוח זו הייתה כבר קיימת בקרב הצבא, רק נותר היה להוציאה החוצה. לא שמתי לב לכך בזמנו, כאשר התמניתי למפקד המשימה. נהייתי מודע לכך רק כאשר נפגשתי עם המ"כים, המג"דים ומפקדי החטיבות. אז הבנתי באיזו רוח הם הולכים לגשת למשימה. הם התייחסו אליה כאל משימה יוצאת מן הכלל עבור עתידה של מדינת ישראל. בנוסף, לא הייתה בהם שום טינה לתושבי ההתנחלויות. בשבילם, משימה זו הייתה הרבה יותר משמעותית מאשר רק ליישם חוק שהתקבל בכנסת. מרגע זה היה צריך לתת הכוונה יהודית למשימה, לפתח רגישות ולתת הכשרה מיוחדת. כך הצלחנו ליצור פלוגות שהתמחו בפינוי בתי כנסת, פלוגות אחרות עסקו בהוצאת המשפחות מבתיהן בזמן שאב המשפחה מתפלל, האם מאכילה את הילדים הקטנים וכו'. בעזרת אימוני ההכנה, יצרנו מצבים טיפוסיים ועשינו עליהם חזרות בדיוק כמו בהצגה בתיאטרון. כמחצית מהחיילים והשוטרים קיבלו את תפקיד המפונים והמחצית השנייה תפקדה בתור כוח הפינוי. כולם שיחקו את תפקידם היטב ולכן כשהגיעו לסיטואציה האמיתית, אף אחד מהמצבים האפשריים לא היה זר עבורם. הפסיכודרמה הלאומית הזאת גרמה לכוחות הצבא להבין היטב את העניין וזה הקל בסופו של דבר על ביצוע המשימה.

כיצד הרגשת כאשר שמעת כי התמנית למפקד הפינוי במשימת ההתנתקות?

לא באמת נבחרתי באופן אישי, החטיבה שלי היא שנבחרה. לא הייתה לי ממש ברירה והיה עליי להתחיל לעבוד משום שאף יחידה אחרת בצה"ל לא הייתה מסוגלת לבצע את התפקיד. החטיבה שלי הייתה נבחרת לתפקיד זה אפילו אם מפקד אחר היה עומד בראשה. לכן, התחלתי ללמוד את המצב וזה לא היה דבר פשוט. למרות שאני בא ממשפחה דתית, אינני שומר תורה ומצוות. היה עליי להתעדכן בנוגע למספר דברים המתרחשים בחברה הדתית בארץ: כיצד היא פועלת, אלו נטיות וזרמים קיימים בה, המסורות השונות וכו'. התייעצתי עם הרבנים שהיו מוכנים לעזור ולהקשיב לי.

האם אתה חושב שכעת, לאחר ההתנתקות, צה"ל הוא אותו צבא שלפני האירועים הללו?

בהחלט לא, ובאיזשהו אופן אני חושב שהצבא השתפר. יש הבדל בין לוחם לחייל. לוחם מסוגל להנהיג משימה צבאית, משימת הגנה או התקפה שהוא קיבל לידיו. חייל הוא דבר ראשון אדם הנאמן למלכו או לראש הממשלה שלו. הוא מקבל על עצמו משימה למרות שהיא נוגדת את טובתו ואת ערכיו. הצלחנו ליצור מסגרת שבה כל חייל יכל להשתלט על המתחים שלו, מסגרת בה אמונותיו התעמתו עם הדרישה לבצע את המשימה שניתנה לו באופן כנה ונאמן. בעצם הצבא הפך מקבוצת לוחמים לצבא של חיילים, בדיוק ברוח שתיארתי לפני כן.

היום, ישנם קצינים רבים בצה"ל- אפילו בדרג הבכיר של הצבא- השייכים למגזר הדתי לאומי, המגזר המרכיב את רוב אוכלוסיית גוש קטיף. מגזר זה עבר טראומה מאוד חזקה. האם אתה מאמין שהדור הבא יתגייס לצבא עם אותה התלהבות ומוטיבציה שהייתה לקצינים הדתיים הנמצאים כיום בשורות הצבא?

אני חושב שכן. כדי להוכיח את דבריי, אקריא לך מכתב שקיבלתי מאחד הקצינים שלי בזמן פינוי הצעירים מבית הכנסת בנוה דקלים. מדובר ברב סרן דתי, מחטיבת גולני, שגר ביישוב בשומרון. הוא כתב לי: "אני רוצה שתדע שאני רואה בהתנהגותך דוגמא, שאני ועוד עשרות קצינים אחרים החלטנו לאמץ". יש להבין כי הוא מסוג האנשים אשר חי סיפור אהבה עם הצבא. אנשים אלו עברו משבר דרמטי ונאלצו להתמודד עם התלבטות נוראית. אך היה עליהם ללמוד לחיות ולהתמודד עם אותה דילמה... למרות שניתן למצוא דיסוננס ביצירותיו של בך, אין זה מוריד מיופייה של היצירה הכוללת.

מספר לא מבוטל של רבנים ביקשו מהחיילים לסרב פקודה ובאופן כללי, בקשה זו לא מולאה. האם קיימת היום, בקרב הצבא, התפיסה כי יש להוציא את החיילים הדתיים משורות הצבא?

אני מקווה שהצבא יצליח להתגבר על כל המתחים הקיימים ושיימצא פתרון בכך שאף אחד לא ירגיש דחוי. זה נכון שתיתכן בעתיד בקשה להוצאת החיילים הדתיים משורות הצבא. אך כמפקד, בין היתר של חטיבת גולני, אני יכול לומר שהפקודים הדתיים שלי הצליחו למצוא את האיזון הנכון על מנת להמשיך את חייהם הצבאיים ללא כוונות נסתרות. כרגע, הרעיון להוציא משורות הצבא את החיילים הדתיים הוא שולי ביותר.

האם לדעתך הנסיגה החד צדדית מגוש קטיף מהווה, מבחינה אסטרטגית, מעשה הגיוני?

אדם המנסה לשפוט את פעולת הנסיגה מבחינה אסטרטגית ולצפות מראש את מספר התקפות הטרור שיתרחשו לאחר הנסיגה הוא אדם הרואה את המציאות הצבאית של אזורינו באופן מאוד צר. אין למדוד את המציאות הצבאית שלנו ע"י קביעת נתונים סטטיסטיים של מעשי הטרור אלא יש לאמץ הסתכלות גלובלית על המציאות האזורית שלנו. אני חושב שביטחוננו ויכולתנו לשמור עליו תלויים ברמת האחדות הלאומית שלנו. האחדות הלאומית היא דבר הרבה יותר חשוב מאשר להחזיק בשליטה על גבעה מסוימת או על נקודות אסטרטגיות נוספות, וזאת אפילו אם יש סיבה טופוגרפית צבאית להחזקתן תחת שליטתנו. לא עירבו אותי בשאלות הנוגעות לסיבות הפינוי או בנוגע להשלכות הפינוי על הקונפליקט הקיים.
נבחרתי לפקד על משימת פינוי תושבי רצועת עזה, כאשר העיקר היה לבצע היטב את המשימה. ידעתי מלכתחילה שתפקידי הוא להבין כיצד לבצע את המשימה. זה קצת דומה למצב בו אדם הולך לתיאטרון כדי לצפות בטרגדיה יוונית. כולם יודעים מההתחלה מה יהיה הסוף, והשאלה היחידה שנשאלת היא כיצד יציגו את אותו סוף. העובדה היא שלמרות משימה נוראית זו, צה"ל הצליח לשמור על כוחו הפנימי וזה גורם לי לחשוב שאנו נצליח להפוך את החוויה הזאת למקור כוח חדש אשר יחזק אותנו.

במהלך הקריירה הצבאית שלך, האם אי פעם חשבת שתאלץ לבצע משימה כזו?

לא, אך בכל צבא יש דברים לא מתוכננים.
למשל, במשך שנים הצבא האמריקאי התאמן כדי להלחם בברית המועצות ובשנת 1991 הוא מצא את עצמו במדברים העיראקיים. החיילים אשר הכינו את עצמם למלחמת-הגנה נגד כוחות ברית ורשה מצאו את עצמם פותחים במלחמת-התקפה בעיראק.

שמענו רבות שבסופו של דבר תושבי גוש קטיף די שיתפו פעולה עם כוחות הפינוי, אך אם הממשלה תחליט על נסיגה חד צדדית מאזורים מסוימים ביהודה ושומרון, ההתנגדות לכך תהיה אלימה ודם עלול להישפך. מה דעתך על כך?

אין להוציא מכלל אפשרות שממשלה ישראלית כלשהי תחליט החלטה כזו. כפי שכבר אמרתי, אין "תבניות מוכנות" למבצעים צבאיים. אם בעתיד מפקדים האחראים לאיזשהו פינוי יעתיקו את מה שעשינו כעת, הם כנראה ייכשלו במשימתם.

לסיום, כיצד לדעתך תשפיע תקופה קשה זו על החברה הישראלית?

ישנם הרבה דיבורים על שסעים ואני לא דוחה את האפשרות שחלקם באמת קיימים. אני מסיק את גישתי החיובית יותר מההסתכלות שלי על המציאות כפי שהיא. אני חושב שאנשי הציונות החילונית ואנשי הציונות הדתית התקרבו באיזשהו אופן. לדוגמא, במהלך ההפגנות בכפר מימון, הרבה אנשים דתיים הפגינו בתוך היישוב , ולצדם, בצד השני של הגדר, עמדו שוטרים צעירים וחיילים שהיו בנים או בני דודים של אותם מפגינים. אחי היה בתוך היישוב ובנו היה מחוצה לו. ברגע זה הבנתי שמצד אחד התנועה הציונית הצליחה במשימתה, אך מאידך מנהיגי הציונות הדתית לקחו על עצמם את האחראיות לפעול בשני הצדדים על מנת למנוע את הרחבת הפערים בין שני קצוות בחברה: מצד אחד אנשים המתנגדים להחלטת הממשלה ומצד שני ילדיהם, השומרים על הנאמנות לריבון. אני חושב שיש כאן התחלה של תנועה שעם הזמן תצליח לגרום לשינוי המצב.
אסכם ואומר כי יש לראות כנס את עצם זה שהפינוי התנהל בסך הכל בצורה טובה וללא שפיכות דמים.