SHALOM

סיפור השואה בסלובקיה מתחלק לשלושה חלקים עיקריים: גירוש היהודים, עבודת הפרך (עבודה אזרחית וצבאית) ותפקידם של הפרטיזנים היהודים במרד הסלובקי נגד הגרמנים ושלטונו של יוזף טיסו. בנוסף, מורכבות סיפור זה הינה קשה להבנה בגלל מיקומה הגיאוגרפי של מדינה זו.
אם נסתכל על מפת סלובקיה, נוכל להבין בקלות מה הייתה עמדת הקהילה היהודית במהלך השואה. למדינה זו גבול משותף עם אוסטריה, צ'כיה, פולין, אוקראינה והונגריה- מדינות בהם נרצחו מאות אלפי יהודים ע"י הגרמנים ובעזרת האוכלוסייה המקומית. מנהיגי "המדינה" אשר פעלו בברטיסלאבה ונשלטו לגמרי ע"י הגרמנים, הסיקו כי הקמת מחנות ריכוז ועבודה היוותה פתרון מצוין אם כי חלקי בלבד לבעיית היהודים בסלובקיה. מהר מאוד, 80,000 היהודים אשר חיו במדינה הוכרזו כ"אויבי המדינה והאומה". שיטת מחנות הריכוז נהייתה דבר מאוד שכיח על מנת לחסל סוג זה של "אויבים". זהו מהלך דיקטטורי טיפוסי המוכיח כי "העבודה היא אמצעי מודרני המאפשרת התנקשות בחירות האישית", ומכאן הביטוי בגרמנית “Arbeit macht frei". בעצם מדובר בצורת רדיפה בוגדנית ביותר, וכך יהודי סלובקיה מצאו את עצמם בהדרגה מחוסרי זכויות פוליטיות, כלכליות, חברתיות, אזרחיות ואף זכויות אדם בסיסיות ביותר. רעיון הקמת מחנות הריכוז עבור היהודים התקבל ע"י שכבת האליטה במדינה, אשר האמינה כי היהודים הם אויביהם הגדולים ביותר ולכן יש לבודד אותם משאר האוכלוסייה הסלובקית ולכלוא אותם במחנות עבודת פרך. רעיונות אלו עלו בקנה אחד עם מצע המפלגה העממית והאנטישמית Hlinkas (HSSP- Hlinkova slovnska l’udova strans- HSL’S) בו נאמר, זמן רב לפני הקמת המדינה כי: "עבודת הפרך מענישה יהודים". מחנות העבודה הראשונים עבור יהודים הוקמו ע"י הצבא בשנת 1939. בפקודה מתאריך ה- 21 ביוני 1939 נאמר כי על החיילים היהודים לעזוב את יחידותיהם הצבאיות ולהשתלב ביחידות העבודה המיוחדות. עם הזמן כשלושה מחנות נבנו בסלובקיה, בערים נובאקי, סרד ווין. מחנות אלו תפקדו במקביל לגירושים השונים וב-1 בינואר 1943 היו בהם כ- 2,574 אסירים יהודים. השהות במחנות העבודה לא הקנתה הגנה מפני הגירוש, וזאת בניגוד לשירות בכוחות העבודה של הצבא. בנוסף, מעניין לראות כי מאז שנת 1943 יכולת הייצור בבתי המלאכה השונים הייתה בצמיחה מתמדת והיוותה תרומה כלכלית משמעותית עבור סלובקיה. המחנה הפך להיות ישות משתלמת וביולי 1943, המחנה בנובאקי הביא רווח של יותר מחצי מיליון כתרים סלובקים, רווח אשר נחשב בזמנו למאוד נכבד. המחנות- יחידות ייצור מאורגנות היטב- הפיקו כל מה שמשרדי המדינה השונים (צבא, משטרה, מכס, תחבורה ועוד) היו זקוקים לו, וזאת בעלות מינימלית. אותו יצור בלתי רגיל נבע מכך שהאסירים, כדי לא להשתגע מאי העשייה, הרגישו צורך להעסיק את עצמם ולייצר כל הזמן.
על רקע זה של מחנות הריכוז, התארגנה והתחילה לפעול המחתרת היהודית. בברטיסלאבה, פגשנו את אלכסנדר בכנאר, אשר הועבר למחנה כדי לעבוד בו כמורה ומאוחר יותר נהיה אחד ממנהיגי המחתרת היהודית. הוא נולד לפני 85 שנה בטופולקאני, עיר בה חיו 8,500 תושבים, ביניהם 2,900 יהודים.
מר בכנאר עדיין פעיל ומוכן לספר על האופן שבו חי ושרד כיהודי במהלך הזעזועים הרבים שעברה סלובקיה. עם זאת, ביקשנו ממנו לסכם עבורנו את סיפור חייו ועיקר פעילותו במהלך מלחמת העולם השנייה.

תוכל להזכיר עבורנו בכמה מילים, מה היה תפקיד המחתרת היהודית בסלובקיה במהלך מלחמת העולם השנייה?

ראשית יש לדעת כי באופן כללי, היהודים שיחקו תפקיד מרכזי במחתרת הסלובקית. בשנת 1939, כבר הייתה קיימת קבוצה אשר התנגדה לפשיזם ומרבית אנשי הקבוצה היו יהודים. משנת 1942, קבוצת פרטיזנים נהייתה פעילה במזרח סלובקיה ומרבית המשתתפים היו גם הם יהודים. הרבה יהודים הצטרפו לקבוצות אלו כאשר הסיבה היחידה לכך הייתה שהם גורשו מבתיהם ולא היה להם לאן לחזור. בהזדמנות זו אזכיר כי הגרמנים נכנסו לסלובקיה רק בשנת 1944. עד לתקופה זו, "יועצים" גרמנים, בפיקודו של אחד מסגניו של אייכמן, Obersturmbannfuhrer Dieter Wisliceny, פעלו בכל רמות המנהל של סלובקיה שהייתה, לפחות באופן רשמי, עצמאית. אך יש להדגיש כי למרות שהגירושים השונים אורגנו ע"י הגרמנים, מעשית מי שהיה אחראי על ביצועם היו הסלובקים עצמם.
אני אישית השתייכתי לגדוד שש המפורסם, וזה כמובן נאמר בלשון סגי-נהור על מנת לתת שם לחבורת עבדים שהיו מחופשים עם מדים. יש להזכיר כי בשנת 1941 הוקמו שתי יחידות עבודה, אחת מזרחית והשנייה מערבית, של שישה גדודים ועשרים וארבע קבוצות עבודה. את הצוענים והיהודים העבירו ליחידה המערבית, בגדוד שש שהיה מחולק לשלוש מחלקות: היהודים, הצוענים וה"א-חברתיים" שהיו בעצם עבריינים. ליהודים היו מדים שונים מאשר לשאר האנשים, הם קיבלו בגדים ישנים ומשומשים שנצבעו בצבע כחול. המפקדים ושאר החיילים הסלובקים לא קיבלו רשות להיות בקשר אתנו, והכל נעשה על מנת לבודד אותנו. בגלל יישום החוקים נגד היהודים, המחלקה היהודית הייתה הגדולה ביותר ובמאי 1942 היינו 1,062 יהודים ורק 263 צוענים. בהתחלה, מיקומו של המחנה היה קרוב לעיר וורנוב אך עם התקדמות החזית, המחנה הועבר מספר פעמים ממקומו. באיזשהו שלב, פיזרו אותנו בכל המדינה כדי לבצע עבודות שיכון, תיעול מסביב לדנובה וכו'. בגדוד זה היו הרבה מאוד אנשים קומוניסטים וציונים, בייחוד אנשי השומר הצעיר ואנשי המכבי הצעיר, שמיד החלו בהכנות לקראת הקמת המחתרת. בהתחלת הגירוש, היהודים הצעירים שהיו אז בשנות העשרים לחייהם והשתלבו בגדודי העבודה החליטו כי הם יאבקו בגירוש. יש להבין שעבודת הפרך הייתה בעצם מחולקת לשני חלקים, האחת צבאית עם גדודי העבודה כמו שלנו, והשנייה אזרחית, בה היהודים בדרך כלל השתלבו לפני גירושם. כאשר הסתיים הגירוש, כלומר ביום שאחרי יום כיפור של שנת 1942, הגדוד שלנו התפרק והשתלבנו במחנות שכביכול היו מחנות אזרחיים. אני נשלחתי לנובאקי, שם קיבלנו כסף באופן לא חוקי מהנהלת המחנה וארגונים יהודים מסוימים. השתמשנו בכספים אלו כדי לרכוש כלי נשק מהפרטיזנים וגם מהחיילים הסלובקים שלא היססו למכור לנו את נשקיהם. במקביל, בלילה, היינו מבצעים אימונים צבאיים על מנת ללמוד להשתמש בנשקים. ב- 29 באוגוסט 1944, החל המרד הלאומי הסלובקי. מאחר והיינו מוכנים היטב, הצלחנו להשתלט על המחנה. שומרי המחנה השתייכו למשטרה הצבאית הסלובקית ורובם הצטרפו למרד. בהזדמנות זו, מפקד המחנה נאם ואמר: "אנשים צעירים (לא היינו עבדים יותר), ידעתי שיש לכם נשקים... אך לא ידעתי כי יש לכם כל כך הרבה!". אותו מפקד מחנה בסך הכל נתן יחס ראוי ליהודים ובהמשך העדתי לטובתו. הקמנו יחידה קרבית והצטרפנו לפלוגות המחץ של הצבא הסלובקי כבר מהיום הראשון. נלחמנו בגרמנים וחברים רבים שלנו נפלו בשדה הקרב. היינו קבוצת היהודים היחידה אשר השתלבה בצבא בתור יחידה אחת. במחנות האחרים, הלוחמים הצטרפו למורדים הסלובקים רק באופן פרטני. ברצוני להדגיש כי מתוך 250 היהודים מקבוצתנו, 38 לא חזרו. אם נסתכל על נתון זה באחוזים, מדובר במספר מאוד גבוה ואני לא חושב שקיימת קבוצה אחרת, שהשתלבה בצבא המחתרת הסלובקית או אצל הפרטיזנים, ששילמה מחיר כל כך כבד של חיי אדם. לפי ההיסטוריון היהודי הסלובקי לדיסלאס ליפשר, שפרסם ספר על הנושא, כ- 1,500 מתנדבים יהודים השתתפו בפעולות המחתרת ובמרד. כמו כן, עליי לדבר על תפקידם המאוד חשוב של הרופאים היהודים באותה תקופה. בכל קבוצת פרטיזנים ובכל יחידה צבאית מהפכנית היה רופא יהודי. כך הועסקו בערך כ- 120 רופאים יהודים. במסגרת מדיניות הגירוש של הסלובקים, האנשים שנחשבו "שימושיים" לא גורשו, הרופאים והוטרינריים השתייכו כמובן לקטגוריה זו. בעלי מקצוע נוספים אשר שיחקו תפקיד חשוב היו המהנדסים היהודים. הם לקחו חלק פעיל בתכנון ובבניית רכבת משוריינת ונמל תעופה.

מה הייתה פעילות יחידתך במהלך המלחמה?

קיבלתי את הפיקוד על יחידה של שלושים איש. יחידתנו חולקה מאוחר יותר לשני חלקים, אחת גדולה יותר אשר השתלבה בקבוצת פרטיזנים רוסים ואילו הפלוגה שלי נשלחה לאזור אחר של המדינה, כ- 80 ק"מ מברטיסלאבה, לפלוגה סובייטית. לקחנו חלק פעיל בקרבות האחרונים נגד גרמניה ולמרבה המזל לא איבדתי אף אחד מאנשיי.

תוכל לספר לנו כיצד התנהלו החיים במחנה?

אספר לכם על נובאקי שבהתחלה, לא היה מחנה עבודה כי אם מחנה ריכוז שממנו הובלו כ- 5,900 יהודים בחמישה או שישה טרנספורטים למחנות המוות, כאשר הטרנספורט האחרון התרחש ביום כיפור של שנת 1942. למרות שחיינו במחנות שהיו מאוכלסים יתר על המידה, בתנאי מחיה נוראיים ולמרות שהמשמעת במחנה הייתה מאוד קשה, עליי לומר שמה שהיה הכי קשה עבורנו הייתה המונוטוניות. ליהודים היה דבר אחד שהנחה אותם: "לעבוד היטב כדי לשרוד ולהישאר במחנה". כפי שאתם יודעים, אנחנו, היהודים, לא יכולים להסתפק בעשיית עבודות כפיים בלבד, למרות שעסקנו בשבעה עשר מקצועות שונים במחנה עצמו. אנחנו צריכים שהמוח יפעל. בכדי לשמור על צורת חיים "רגילה", היינו מארגנים פעילויות תרבות, חינוך וספורט. בערב, אנשים רבים ניסו לנצל את זמנם כדי ללמוד וכך התחילו שיעורי סלובקית, ספרות, היסטוריה וכו'. אני אישית לא גורשתי משום שהייתי מורה בבית הספר וככזה נחשבתי "שימושי". משרד החינוך שלח אותי, באפריל 1942, ללמד בבית ספר במחנה עבודה, בית ספר זה היה מעולה ומנה כ- 120 תלמידים! לימדתי בו ובהמשך גם ניהלתי אותו.

בסוף המלחמה, בתור אדם שהיה חלק מהמחתרת, שחי בזמן חקיקת החוקים נגד היהודים, שהיה עד לגירושים ובהיותך עדיין נושא נשק, האם לא עלה בדעתך לנקום את דם היהודים שגורשו ולרצוח את האחראים במישרין או בעקיפין למותם?

בהחלט לא היו לנו רעיונות כאלו או רגשות נקמה. לא רצינו להיות כמו התליינים שלנו, זה לא היה עוזר בשום צורה שהיא וזה היה מנוגד לערכים שלמענם נלחמנו כל כך הרבה.

האם אתה ממשיך במאבק הזה גם היום?

בין השנים 1989-1995 כיהנתי כמזכ"ל הועדה הלאומית האנטי פשיסטית. בתור מזכ"ל פעלתי על מנת שנושא המאבק בכל צורות הפשיזם יילמד בבתי הספר ובעיקר שיילמד ע"י המורים שעבורם ארגנתי סמינרים רבים. היום, אני ממשיך לדבר, להעיד ולספר את כל מה שעברנו. הדבר החשוב ביותר הוא להזכיר כי בסלובקיה היהודים נלחמו במרץ. לפני המהפכה לא יכלנו לעשות דבר, אך מהרגע שיכלנו להשתמש בנשקינו, לא היססנו לרגע. יש לזכור כי לוחמים מ- 29 מדינות שונות השתתפו במרד הסלובקי, ומתוכן קבוצת היהודים היא זו שפרופורציונלית איבדה את מספר הלוחמים הגבוה ביותר. היום, אני עושה הכל על מנת שמאבקינו דאז ישמשו דוגמא לדור הצע<יר. עליי לעשות זאת משום שאני יהודי. אני חייב זאת לאנשים שנלחמו לצדי ואיבדו את חייהם. זהו מהלך יותר בריא, יותר יעיל ויותר חיובי מאשר לנקום נקמה... בעצם זוהי נקמתנו הטובה ביותר!

במהלך ולאחר המרד הסלובקי, ה- Einsatztruppen הגרמנים רצחו אלפי יהודים. מרד זה הסתיים ב- 28 באוקטובר 1944 ומרגע זה ועד מרס 1945, "כעונש על השתתפותם במרד", 13,500 יהודים סלובקים גורשו לאושוויץ, סקסנהאוזן וטרזנשטט. ערב סיום המלחמה, חיו בסלובקיה כארבעה או חמישה אלף יהודים שהיו מוסתרים או בעלי תעודות אריות מזויפות. מספר היהודים שגורשו מסלובקיה עומד על כ- 100,000 כאשר בערך 25,000 יהודים שרדו, רובם עזבו את המדינה ואנשים רבים עלו לארץ.