SHALOM

מי מבינינו יכול היום להשוויץ בכך שהוא ביקר לאחרונה ב"שטעטל" אמיתי, כפי שהיו קיימים באירופה לפני השואה? מי היה מאמין שיום אחד נגיע ל"שטעטל" כזה במדינה מוסלמית שיעית? האם ידעתם כי באזרביג'אן ישנו אזור בשם גובה אשר היה מאוכלס עד סוף המאה ה- 19 ע"י מספר רב של כפרים יהודיים שהאחרון מביניהם- הקיים עד היום- נקרא קראסנאיה סלובודה ונמצא במרחק 180 קילומטרים מהעיר באקו? האם ידעתם כי מעולם לא היו גטאות במדינה זו וכי בכל הזמנים היהודים נהנו מחירות מלאה בנוגע לבחירת מקום מגוריהם. האם אתם יודעים מיהם אנשי הטאט ובמיוחד מיהם אנשי הטאט היהודים?

החלטנו להזמין אתכם למסע מיוחד על מנת שתגלו עמנו מקום מיוחד במינו, קראסנאיה סלובודה, הנמצאת באזור גובה שבאזרביג'אן. בעיירה יהודית זו, הגברים והנשים חיים את יהדותם בשמחה ובשלווה.
הנסיעה מבאקו מדהימה: מימין נמצא הים הכספי, ומשמאל ניתן לראות את דרום הקווקז, אזור שלפי מומחי הגיאוגרפיה נקרא טרנס-קווקז (העוטף את גרוזיה, ארמניה, ואזרביג'אן). לאחר נסיעה אשר נמשכה כשעתיים וחצי, הגענו לקראסנאיה סלובודה (גירמיסי גאזבה בשפה האזרית), עיירה שנראית ממבט ראשון זהה לכל שאר העיירות, אך להבדיל מהן בעיירה זו אין מסגד. הסיבה לכך פשוטה: המקום מאוכלס אך ורק ע"י יהודים, כ- 5000 נפשות בסך הכל. אך לפני שנדון בחיים המתנהלים בעיירה זו בהווה, ולפני שנשמע את דבריהם של המנהיגים המקומיים ושל התושבים בנוגע לחיי היומיום שלהם ובנוגע לעתיד העיירה, עלינו להזכיר בקצרה את הרקע ההיסטורי. הדעות חלוקות: חלק טוענים כי נוכחות היהודים באזור גובה הנקרא juhuro – יהודים ערירים- יהודי ההרים, החלה כבר במאה ה- 13. לעומת זאת אחרים מעריכים כי נוכחות זו החלה בתקופת הגלות וחורבן בית המקדש הראשון בירושלים בשנת 722 לפני הספירה. אך קבוצת יהודים זו אינה מתגוררת אך ורק באזרביג'אן, שם לפי הערכות חיים כעשרת אלפים בני אדם. חלקם חיים בדגסטאן ובשתי עיירות בצפון הקווקז, בגורני ובנאלשיק. בשנת 1742, שליט מקומי בשם פליקאן נתן ליהודים, אשר נרדפו בתקופה זו ע"י איסלמים קיצוניים, את הזכות לקבוע את מקום מגוריהם בגדה השנייה של נהר הקודיאל-שאי, כלומר, בעיר מגוריו. הקהילה, שהייתה מוכרת אז כ"יברסקאיה סלובודה" (העיר היהודית), עברה בתקופה זו התפתחות מדהימה.
בניגוד לשאר היהודים אשר חיו באירופה, ליהודים באזרביג'אן עמדה הזכות להחזיק באדמות. בעצם, הם עסקו באותם סוגי מקצועות שבהם עסקו שכניהם המוסלמים: הם עסקו בחקלאות וגידלו חיטה. הם גידלו גם אורז, טבק, גפן, ומאחר והם שהו בדרך המשי המפורסמת, הם גם גידלו פרפרי משי. המעניין הוא כי לקראת סוף המאה ה- 19, בערך כ- 6% מיהודי האזור נטשו את תחום החקלאות לטובת מקצועות העור, במיוחד תחום עיבוד העורות. כיום, ניתן לראות את השתלבות היהודים בכל תחומי העיסוק באזור.
בשנת 1917, כאשר הבולשביקים עלו לשלטון, הם ביטלו לחלוטין את העסקים הפרטיים וכינסו את היהודים ואת המוסלמים בחוות שיתופיות , תוך שהם מאפשרים להם להמשיך בעיסוקיהם המקצועיים ובגידול החקלאות המסורתי. בשל סיבה בלתי ידועה, הם שינו את שמה של יברסקאיה סלובודה ל"קראסנאיה סלובודה" (העיר האדומה) אשר מנתה אז כ- 18,000 תושבים. יש הטוענים כי שם זה ניתן לעיר בשל גגותיה האדומים אשר נותנים לה מראה אדמדם כאשר צופים בה ממעלה הגבעה. אחרים טוענים כי בזמן מלחמה או פוגרום, הנהר המפריד בין העיר היהודית לבין העיר המוסלמית היה אדום כתוצאה מהדם שנשפך. בעצם, אף אחד אינו יודע דבר. כמו כן, מעניין לדעת כי לפני הגעת הסובייטים, היו במקום שלושה עשר בתי כנסת של העדה הספרדית, ורק אחד נותר פעיל בזמן השליטה הרוסית, שבעה נותרו שלמים אך יועדו לפעולות אחרות (בית קולנוע, מחסן סחורות, בית חרושת לשטיחים ועוד). בשנת 1996, המדינה החזירה לקהילה שני בתי כנסת, אשר שוחזרו באמצעות סיוע שניתן ע"י מספר תורמים, ובשנת 2001, בית הכנסת הכוזרי נפתח מחדש.
על מנת שנבין את התנהלות החיים כפי שהם היום בקראסנאיה סלובודה, הקהילה היהודית הוותיקה ביותר באזרביג'אן, קיימנו ראיון משותף עם נשיא הקהילה, בוריס סמנדוייב, המתפקד גם כזקן העיר, ועם יהודה בן ששון אברמוב, מזכ"ל הקהילה, ותמצתנו עבורכם את תשובותיהם.

לפני שנדבר על החיים ועל עתיד הכפר שלכם, האם תוכלו לומר לנו כיצד אתם מגדירים את עצמכם? האם אתם יהודים אזרים, אנשי הטאט או יהודי הערים?

אנחנו פשוט מאוד יהודים הגאים לחיות באזרביג'אן. כדי לתאר בפניכם את מצבנו, אומר כי אנו בהחלט עצובים בכל פעם שנשפך דם בישראל, אך עם זאת אנחנו אזרחי אזרביג'אן, מולדתנו כאן ואנו מוכנים למות בשבילה. אין לנו שום בעיה הנוגעת לנאמנות כפולה, כפי שקורה לעיתים קרובות בחלק ממדינות אירופה. לגבי שאלתך על אנשי הטאט, התשובה פשוטה. "טאט" הוא שם אשר בא לכנות חלק גדול מתושבי הקווקז המדברים בשפה הקרובה לשפה הפרסית. ליהודים יש שפה המורכבת משפת הטאט ומכמה מילים בעברית, מדובר בשפת היודיאו-טאט, בה השתמשו באיראן והיהודים אשר ברחו מרדיפות הפרסים לקחו אותה עימם כאשר מצאו מקלט בקווקז. לא מדובר בשום פנים ואופן בצורה של זהות יהודית. לגבי הכינוי "יהודי ההרים", כן, אנו מהווים חלק מקבוצת יהודים זו... מדובר בסוג יחיד במינו בעולם עד כדי כך שישנם אנשים הרואים בנו "תופעה יוצאת דופן של הגלות". מקורו של כינוי זה יחסית חדש שכן הוא קיים מתקופת כיבוש הקווקז ע"י הרוסים בתחילת המאה ה- 19. הצאר שלח בזמנו, נציג שהיה אחראי על הכנת דו"ח על הקבוצות האתניות השונות החיות באזור. בדו"ח זה, הוא ציין קבוצת יהודים אשר חיו בהרים משום שהם חששו מפוגרומים. אולם, בניגוד לאחיהם שברוסיה, הם היו לבושים בדיוק כמו אנשי האזור ולפיכך לא היה ניתן להבדיל בינם לבין שאר התושבים. על מנת להבחין ביניהם, הוא הדביק להם את התווית "יהודי ההרים" שאותה אנו נושאים היום בגאווה.

האם החיים בקראסנאיה סלובודה עדיין טובים?

כן, בהחלט, וזאת למרות שזהו אי קטן הממוקם באוקיינוס מוסלמי. ראשית, עליכם לדעת כי העיירה שלנו משגשגת ומצליחה. עניין זה יכול להישמע מפתיע כאשר רואים את העיירות הסובבות אותנו. מספיק רק לטייל ברחובות כדי להבחין שהכבישים שלנו במצב טוב, ניתן לראות בהם מספר רב של מכוניות זרות. בנוסף, יש לנו שני בתי ספר תיכוניים, חטיבת ביניים אחת, מרכז תרבות יהודי, ישיבה קטנה- המנוהלת ע"י הרבנים אדם דוד דוידוף שבה אנו מכשירים את מנהיגי המחר שלנו- וחיים יהודים פעילים. למרות שהאוכלוסייה כמעט יהודית לגמרי, אנו לא שוכחים כי אנו חיים במדינה שבה הפרדת הכנסייה (במקרה הזה כדאי לדבר דווקא על מסגד) מהמדינה מיושמת בצורה קפדנית ביותר. אנו חוגגים את כל החגים הלאומיים עם אותה התלהבות, שמחה ונחישות שבה אנו חוגגים את החגים הדתיים שלנו. למרות היותנו עיירה יהודית, אנו פועלים ע"פ חוקי המדינה ואיננו חיים כמובלעת תאוקרטית הנשלטת ע"י חוקי היהדות, ההלכה, מלבד כמובן בכל הנוגע לשאלות דתיות.
נכון שבשביל אלה הזוכרים את התקופה המאוד משגשגת שבה מנינו כמעט 18,000 בני אדם, העובדה כי העיירה שלנו הצטמצמה ל- 5,000 נפשות עשויה להוות גורם מעציב ואף מדאיג. אך במציאות, אין זה המצב שכן למרות שחלק מאתנו עלו ארצה, ולמרות שצעירים רבים עוזבים ומחפשים עבודה ברוסיה, במיוחד במוסקבה, אנו שמרנו כאן על חיים שלווים מצד אחד ותוססים מצד שני. כמובן שכולם מכירים אחד את השני ומרבית קשרי הנישואין נעשים בין תושבי העיירה, למרות שנעשו מספר נישואין מעורבים כאשר חלק מהתושבים הרגישו צורך להינשא לבני זוג מעיירות אחרות ומדת אחרת, אך מדובר במקרים נדירים ביותר. עד לאחרונה, אירעו כאן יותר הלוויות מאשר חתונות, אך אין זה המצב כיום. המספרים כמעט מאוזנים, ובשנים מסוימות יש אפילו מספר רב יותר של חתונות.

אתם מדברים על כך שקיימים שני בתי ספר, מהי כמות לימודי היהדות הנלמדת בהם?

אלה בתי ספר מדינתיים שבהם 98% מהתלמידים הם יהודים. אין זה אומר כי אלה הם בתי ספר יהודים. אנו מלמדים בכל שבוע כמה שעות של היסטוריה יהודית ולפני כל חג אנו גם מסבירים את תוכנו ואת משמעותו. המקצועות הדתיים אינם נלמדים בבית הספר, אם כי מתקיימים שיעורי עברית. ההסבר לכך הוא כי לאחר עזיבת הסובייטים, כל קבוצה אתנית במדינה זכתה לבחור את השפה אותה היא תרצה ללמד את חבריה. אנו בחרנו את השפה העברית. כל דבר הנוגע לדת, כולל ההכנה לקראת טכס הבר מצווה, נעשה לאחר שעות החובה בבתי הספר.

האם אתם מלמדים את שפת היודיאו-טאט?

לא, אך במשפחות מסוימות עדיין משתמשים בשפה זו.

האם ישנו, לדעתכם, עתיד ליהודים בקראסנאיה סלובודה?

על אף מאמצי הסובייטים לשלב אותנו לגמרי ב"אומה הרוסית הגדולה", אנו, יהודי הקווקז, תמיד ידענו לשמור על הזהות היהודית שלנו ואת המסורת שלנו כגון למשל, השחיטה והכשרות, ברית מילה ונישואים יהודים ברוב המקרים. עצם העובדה כי הצלחנו להחזיק מעמד למרות הנטל הסובייטי גורם לנו להביט על העתיד בצורה אופטימית, שלווה ואמיתית.

יהודים מסוימים שעזבו את האזור חושבים כי אין כאן עתיד וכי בעוד מספר שנים, האדם האחרון אשר יעזוב יכבה את האור וינטוש סופית את הבית. האם צודקים אנשים אלה?

כפי שאתה יודע, אף אחד אינו יכול לנבא את העתיד. באופן הגיוני, אני שם לב כי אנו חיים במדינה שבה היהודים בדרך כלל נהנים מהערכה גדולה ומחירות דתית מלאה. הדברים הפוגעים באזרחים האחרים פוגעים גם ביהודים. אך כאן, ובכלל בכל המדינה, המצב הכלכלי ירוד ביותר ואחוז האבטלה מאוד גבוה. כתוצאה מכך, ולמרות שתוצאה זו מסוכנת ביותר, הצעירים נמשכים לכסף הקל במוסקבה ואינם רוצים עוד ללמוד לימודים ארוכים וקשים. יש להודות כי רופא מרוויח מעט מאוד כסף. איננו חושבים כי ניתקל בקשיים בשל היותנו יהודים או שחיינו היהודיים נמצאים תחת איום, ההפך הוא הנכון. עם זאת, הסכנה הממשית יותר קשורה באובדן חברי קהילתנו אשר ירצו בתור התחלה לעבור לבאקו לפני מעברם למוסקבה, ארה"ב או ישראל. אך אם המצב הכלכלי יתפתח באופן חיובי, אין ספק כי אנו נרוויח מכך מבחינת שימור האוכלוסייה. אני שומע לעיתים קרובות אנשים שעזבו שאומרים: "אני חוזר לכאן רק ביום הזיכרון למתים (תשעה באב) ואחזור באופן סופי רק כדי להיקבר כאן". אמירה זו מתאימה למציאות מסוימת משום שנכון שכרגע, אף אחד לא מגיע או חוזר להתגורר כאן. אך יש לזכור כי אנשים שנולדו כאן מאוד קשורים למקום ונשארים כאלה גם לאחר עזיבתם. מספר רב של אנשים אשר התעשרו במוסקבה ואף בסין, בונים כיום וילות מדהימות בקראסנאיה סלובודה ותורמים הרבה מאוד כסף למוסדות היהודים והלא יהודים של העיירה. כך למשל, אחד מבתי הספר שלנו שבו לומדים כ- 250 תלמידים שופץ לגמרי, תורם נוסף הקים מקווה, אדם נוסף תרם לבניית אולם שמחות וכו'. בנוסף, רבים מיהודי ההרים המפוזרים היום בכל העולם חוזרים לכאן כדי לחגוג את חתונתם או את חתונות ילדיהם.

מה מצב האנטישמיות והאיסלאם כאן?

כמובן שבעיירה שלנו אין כזה דבר. בכל הנוגע לאזור אנו לא סובלים מאף אחד משהשניים הנ"ל. נכון שהתקשורת בדרך כלל לא מאוד פרו-ישראלית אך באופן כללי היא איננה גרועה יותר מאשר באירופה. לגבי הפונדמנטליזם האסלאמי, הוא עדיין לא הצליח לכבוש שטח ואין כמעט אנשים אשר תומכים במפלגה האסלאמית באזרביג'אן... כרגע.

לסיכום, ניתן לומר כי נסיעה לקראסנאיה סלובודה אינה יכולה להשאיר אף אחד אדיש. נדהמנו מהעובדה כי הרחובות מלאים בקשישים. כאשר בדקנו יותר לעומק את העניין, נאמר לנו כי לפי המסורות המקומיות מקומה של האישה הוא בבית. הן יוצאות אך ורק כאשר בעליהן נותנים להן רשות לעשות כן, הן מעולם לא הולכות לבתי קפה, גם לא עם חברותיהן. מגיל 15, הבנות עוזבות בהדרגה את בית הספר במטרה להתכונן בגיל צעיר לקראת נישואיהן. מעט מאוד נשים לומדות לימודים גבוהים. הנשים אשר בכל זאת לומדות, חוזרות לאחר נישואיהן לקראסנאיה סלובודה: הן חוזרות לחיים, למסורות המשפחתיות ולמקומן בבית. השאלה היא כמה זמן עוד יוכל להימשך אורח חיים זה לצד דרישות החיים המודרנים. העובדה היא שעד היום, דבר לא השתנה מהבחינה הזאת אצל יהודי ההרים, שבהחלט ראויים לביקור שכן מדובר באנשים מאוד חמים, נחמדים וחכמים הנושאים את זהותם, מורשתם ודתם בגאווה. הם אחינו... אחים כפי שאנו אוהבים!