SHALOM

תחילת יולי 2007, תושבי ניצנים, היישוב הזמני הגדול ביותר שבו חיים מגורשי גוש קטיף, קיבלו חוזר מהצבא שבו נכתב, לצד השם והמען, "מחנה הפליטים ניצנים". משפט קצר זה מתאר בכמה מילים את הדרמה המתחוללת בחיי המשפחות אשר גורשו מהאדמות היהודיות שברצועת עזה. שנתיים לאחר גירוש היהודים מגוש קטיף, עלינו לבצע הערכת מצב. במישור הפוליטי, תחזיות האסון התגשמו תוך זמן קצר מאוד.

מאותו מקום שבו, רק לפני שנתיים, שיקפו המשתלות, בתי הכנסת וגני הילדים חיי יומיום מאושרים, נורות רקטות קסאם על ישראל ובמיוחד על שדרות, אשקלון, הקיבוצים והמושבים שבדרום הארץ. בעיר עזה, נמצא בשלטון ארגון אל-קאעידה, המצויד והממומן על ידי איראן וסוריה. עניין זה איננו מהווה הפתעה גדולה. ציר פילדלפי הפך למבוך המאפשר לסוגי הסחר השונים (כסף, כלי נשק, סמים, נשים וכו') להפוך את עזה למבצר הטרור הגדול ביותר. במישור האנושי, הזעזוע הינו דרמטי, ההשלכות הן קשות עבור כל המשפחות המגורשות וזאת במיוחד לאור העובדה כי הממשלה בהחלט לא הכינה את עצמה מספיק טוב בכל הנוגע לניהול השיקום של הגברים, הנשים והילדים אשר איבדו את שורשיהם בתוך ישראל.
יש להבין את גודל הזעזוע אשר נמשך כבר שנתיים. המספרים משקפים מציאות זו. מתוך 1667 משפחות אשר גורשו, 1405 מתגוררות במקומות זמניים, כלומר 85%. הקהילות אשר פונו, פוזרו ב- 20 יישובים זמניים שונים. שיעור האבטלה מגיע כמעט ל- 40% וההשלכות במישור הקהילתי, המשפחתי והאינדיבידואלי הן מאוד חמורות.
בניצנים, נפגשנו עם הרב יגאל קמינצקי, אחד המנהיגים של קהילה זו, שהיא מקבץ המגורשים הגדול ביותר מאחר וכיום ישנם 460 משפחות אשר הגיעו מגדיד, גן אור, בדולח, נצר חזני, רפיח ים וכו' ומצאו בה קורת גג זמנית.

אנחנו, היהודים, תמיד בחיפוש אחר בשורות טובות. שנתיים אחרי הגירוש, האם אתה יכול לומר כי ישנם בכל זאת יתרונות לגירוש למרות הכול?

כמובן שתמיד עדיף לראות את חצי הכוס המלאה. לצערי, במקרה שלנו, ההיבט החיובי של הבעיה מצטמצם לכדי חלק מזערי אך עם זאת יש לציין, להדגיש ולהפיץ אותו באופן רחב. הרעיון העיקרי של יוזמי הגירוש היה לשבור ולפזר בהדרגה את האוכלוסייה שביהודה, שומרון ועזה. מבחינתם, פינוי גוש קטיף היווה רק שלב ראשוני. אולם, אסטרטגיה זו נכשלה לגמרי, תנועתנו חזקה יותר, נחושה יותר ויותר נמרצת מאי פעם. אני זוכר כי בזמנו, הייתה מנטרה שקרית אשר מטרתה הייתה להרגיע את הרוחות ולפיה: "יש פתרון לכל אחד". אך דווקא דרך אותם פתרונות היה עלינו להעלם מהחברה הישראלית. על מנת להבהיר את דבריי, אתן לך את הדוגמא הבאה. מדובר בחבר שלי אשר שמע כי יגורש, ולפיכך הוא התקשר למנהלת סל"ע וסיפר כי יש לו בית, עבודה ושבעה ילדים וכי הוא מעוניין לשמוע מהן אפשרויותיו. הפקיד הביט במחשב שלו ואמר לו: "בשבילך, תכננו שני חדרים וחצי בערד". כאשר ראה את הפתעתו, המשיך הפקיד ואמר לו: "זה החוק וזוהי האפשרות היחידה שיש"! למרות האובדן האישי הגדול, וזאת בכל המישורים, כולל אובדן חיים, החזקנו מעמד ואנו ממשיכים לשגשג. עניין זה נובע בעיקר מהתכונות האנושיות יוצאות הדופן של אנשינו אשר הצליחו להתמודד עם הקשיים, עם הקללות ועם ההשפלות באופן מאוד מכובד, הם היו נחושים ביותר וסירבו להיכנע. הקב"ה עזר לנו, אך כל אחד מאיתנו לקח את גורלו בידיו ונלחם כדי להמשיך לחיות לפי רוח החלוצים המנחה אותנו כבר עשרות שנים.

האם אתה חושב כי עצם העובדה כי "קהילת המגורשים" כפי שאנו מכנים אותה לצורך כתבה זו, נותרה מאוחדת אכן מהווה מרכיב שהשלכותיו הן בעלות חשיבות לאומית?

אין לי ספק בכך. אילו לא היינו נשארים מאוחדים ואילו לא היינו תומכים אחד בשני, המחנה הדתי לאומי היה סופג מהלומה קטלנית. זה עשוי היה להיות סופה של כל תנועת פיתוח ויישוב האדמות היהודיות ביהודה ושומרון. עם זאת, אנו חיים מזה שמונה עשרה שנה במצב מאוד מסובך משום שבעצם עמדנו בחזיתה של מלחמה בלתי רשמית וזאת עוד מהאינתיפאדה הראשונה. בתקופה שבה אנשים מסוימים חגגו את הסכמי אוסלו, אצלנו, התפוצצו הפצצות והאוכלוסייה שלנו הותקפה באמצעות מגוון כלי נשק. הקשיים מעולם לא הפחידו אותנו ותמיד חשבנו כי חובתנו היא לעמוד בראש המאבק למען ישראל והעם היהודי ולתת דוגמא אישית. בכך שהצלחנו לשרוד כקהילה מאוחדת, המשכנו לחיות ולפעול לפי עקרונותיה הבסיסיים ולפי הערכים אשר הנחו את פעילותנו במהלך כל השנים הקשות בגוש קטיף. ברמה הלאומית, ניתן לראות בבירור את השפעות נחישותנו בכל הנוגע לדבקות במודל הקהילתי. אין לשכוח כי האנשים היחידים אשר הצליחו לגרום לאיזשהו זעזוע בארץ הזאת הם אנשי יהודה ושומרון. הם הנהיגו את יישובם של עשרות אלפי יהודים על אדמות אבותינו והקימו, גם בעתות צרה, יישובים, אשר חלקם מהווים היום חלק אינטגרלי ממדינת ישראל ונלקחים בחשבון במסגרת כל יוזמת "שלום" הכוללת פינוי יישובים יהודים ביהודה ושומרון. אך עצם העובדה כי שרדנו ונשארנו מאוחדים מהווה מעשה גבורה כשלעצמו אשר חיזק את תנועת ההתיישבות. עניין זה עודד מספר רב של ישראלים להתחיל לחשוב על השלכות הפינוי והחיסול של יישובים יהודיים. כיום, רבים מהם שואלים את עצמם האם בעתיד, במהלך משא ומתן עם הערבים, יהיה עוד מקום לדבר על הקונספט של "שטחים תמורת שלום". כיום, החברה הישראלית באופן כללי מעורבת בתהליך של הסתכלות פנימית מאוד עמוק אשר נובע מהחיבור של המרכיבים הבאים: הגירוש, מלחמת לבנון השנייה, השערוריות והשחיתות. תהליך מחשבתי זה יוביל ללא ספק לשינוי קיצוני בחיים הישראליים. אני גם מאמין כי הגירוש, אשר הוזכר במשך שנה וחצי בכל ערב במהדורות החדשות, הוכיח לאנשים אשר תפסו אותנו כאנשים הזויים וללא גבולות, המונעים על ידי אידיאל מיושן, כי אנחנו בעצם מגנים על איזושהי דרך חיים: רעיון ההקרבה למען המדינה, העזרה ההדדית, המחויבות לרעיון החלוצי וכו'. אני יכול לומר לך כי הדוגמא שנתנו, האופן שבו ספגנו את סבל הגירוש, עצם זה שעשינו הכל כדי למנוע מלחמת אחים מהווה מכלול של אלמנטים, ואנו רק עכשיו מתחילים להבחין בהשפעות החיוביות שלו על עתיד החברה הישראלית והעם היהודי. היום, אנשים רבים, וביניהם עיתונאים בכירים בטלוויזיה, אשר עשו הכל כדי לתמוך בגירוש, מכריזים כל פעם מחדש כי דעתם השתנתה, כי תפיסת חילופי השטחים תמורת שלום מוטעית לגמרי וכי ישראל אינה מחויבת לתהליך שלום אלא למלחמת הישרדות, כלומר, מדובר בהמשך מלחמת העצמאות של 1948.

מהם ההיבטים השליליים ביותר של הגירוש אשר מורגשים עדיין היום?

ראשית כל, יש לזכור כי הגירוש מהווה טראומה עבור כל אדם שעבר זאת. אדם שלא עבר את הגירוש איננו יכול להבין זאת. כל אחד מאתנו, התעורר בוקר אחד והפך להיות מחוסר שורשים: ללא בית, ללא עבודה, ללא בית ספר, ללא קהילה. בקיצור, כל דבר אשר היווה את חיינו במשך שנים נעלם. אף אחד מאתנו לא יצא בריא ושלם מאירוע טרגי זה וכל אחד חווה אותו באופן אחר. חלקנו עברו הלם וחזרו לעצמם תוך תקופה יחסית קצרה של בין חודש לשישה שבועות. אחרים נפגעו בגופם בדרגות שונות. מחקר שנעשה לאחרונה על ידי משרד הבריאות באזור אשקלון במסגרת בית החולים ברזילי, הראה כי מספר החולים והנפטרים מבין המפונים גדל במידה ניכרת מאז הגירוש והנתונים הבאים הם בעלי משמעות. נערכה השוואה בין נתונים אלו לבין התיקים הרפואיים של המרפאה בנווה דקלים. ניתן לראות כי לפני ההתנתקות, 1.2% מהתושבים סבלו מלחץ דם גבוה, כעת, נתון זה מגיע ל- 2.07%; בעיות לב: לפני 0.9% - אחרי 1.69%; סוכרת: לפני 1.29% - אחרי 1.79%; אסטמה: לפני 1.25% - אחרי 1.69%; סרטן: לפני 0.61% - אחרי 1.08%! אני אפילו לא מדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות של הדבר.
עם זאת, אין ספק כי הבעיה החמורה ביותר טמונה בשאלת התעסוקה והפרנסה. יש לזכור כי בגוש קטיף כמעט ולא הייתה אבטלה. בשנה שלפני הגירוש, התוצרת החקלאית של גוש קטיף הגיעה כמעט ל- 250 מיליון דולר. זה היה האזור החקלאי המשגשג ביותר של ישראל, בין היתר בכל הנוגע לגידול עגבניות שרי, תבלינים, ירקות אורגניים, פרחי גרניום וכו'. טכניקות הגידול והייצור של הפרחים, הפירות והירקות היו ייחודיות, וחקלאים מכל העולם היו מגיעים לגוש כדי ללמוד אותן. כל זה נהרס וכיום בערך כ- 40% מהאנשים הינם מחוסרי עבודה וכמעט 30% מאותם אנשים אשר בכל זאת הצליחו לחזור לעבודה, לא עובדים במקצועות המקוריים שלהם ונאלצו להסכים לעבוד בעבודות זמניות. בכל הנוגע לחקלאים, הם, כמו כל השאר, לא קיבלו פיצוי ראוי ביחס להיקף האובדן. אך זוהי איננה השאלה העיקרית, למרות שמדובר באספקט מאוד חשוב של אותו אירוע טרגי. נניח כי הממשלה הייתה נותנת לאותם חקלאים את כל האמצעים כדי להתחיל מחדש. מה הם באמת היו יכולים לעשות? גילם הממוצע של אותם אנשים עומד על 55 וכל צורה חדשה של ייצור חקלאי, אשר היה מתנהל על קרקע שונה, באקלים שונה, עם אמצעים שונים, היה דורש לפחות חמש שנים לפני שהיה הופך למעט משתלם. במקרה הטוב ביותר, הם היו יכולים להתחיל בחיפוש אחר לקוחות חדשים רק בגיל 60! אותם אנשים קיבלו פיצויים עבור בתיהם ואדמותיהם והיום, הם חיים אך ורק באמצעות כסף זה המצטמצם מיום ליום.
כמובן ששאלת התעסוקה איננה עולה אך ורק בהקשר החקלאי. כפי שקורה בכל מקום בעולם, עבור מובטלים אשר עברו את גיל ה- 50, מאוד קשה למצוא עבודה. בעלי העסקים לא קיבלו פיצויים בגין שיבוץ מחדש, וכמו כן, אובדן ההזדמנויות לא נלקח בחשבון ולפיכך לא ניתן פיצוי בגינו. מתוך 180 בתי העסק הקטנים אשר היו קיימים בגוש קטיף, בערך כ- 80 הצליחו להקים מחדש עסק קטן אך בגלל ההפסדים שהם ספגו במהלך תקופת המעבר (לקוחות, מוניטין, הכנסות וכו') הם כרגע קרובים יותר לפשיטת רגל מאשר להצלחה.

הזכרת את המילה "פיצוי". תוכל להזכיר לנו בקצרה כיצד חושב פיצוי זה?

כפי שאתה יכול לדמיין לעצמך הפיצויים היו רחוקים מלהיות מספיקים. לדוגמא, החממות שהיו קיימות יותר מעשר שנים לא נלקחו בחשבון למרות שהן יכלו להיות פרודוקטיביות במשך שנים רבות. הפיצויים בגין שאר החממות הגיעו ל- 60% מערכם. לא ניתן כל פיצוי בגין הפסד השווקים, במיוחד בכל הנוגע לשווקים בחו"ל. הממשלה תכננה לשלם 500 דולר למטר רבוע, כדי לבנות מחדש את התשתיות הקהילתיות (בתי כנסת, מועדוני ילדים, מרכזי קשישים וכו') בעוד שהעלות המינימלית הייתה בעצם 1200 דולר למטר רבוע. מי אמור לשלם את אותו הפרש אשר גובהו 700 דולר? כיום, שולמו בערך כ- 30% מהפיצויים אשר הובטחו לחקלאים ולסוחרים. שאר המקרים הוצגו בפני ועדה מיוחדת אשר אמורה לדון בכל מקרה לגופו. הרשימה מאוד ארוכה ומאחר וישנו רק משרד אחד, תקופת ההמתנה בכל תיק היא בין שישה לשנים עשר חודשים...

מהו מצב הצעירים?

מתכנני הגירוש לא לקחו בחשבון את העובדה כי המתבגרים יהפכו למבוגרים, יצטרכו למצוא עבודה או ירצו להקים משפחה. הצעירים מוצאים עבודה מחוץ לניצנים, לשאר היישובים הזמניים או הקבועים, גרים עדיין אצל הוריהם, למרות הקשיים הרבים שעימם צריכים ההורים להתמודד. כרגע, אין כאן מקומות עבודה, אך אנו עושים הכל כדי ליצור סביבה כלכלית טובה, למרות שאנו כרגע מאוד רחוקים מכך.

מה לגבי החינוך?

בניצנים, אין בכלל בית ספר. התלמידים משתלבים במוסדות החינוכיים שבאזור. מבחינה רחבה יותר, יש לזכור כי כיום ישנם 1232 תלמידים המפוזרים ב- 120 מוסדות שונים. הם חיים בחוסר וודאות ומאחר והם עברו תקופה של חוסר יציבות שבמהלכה הם עברו מבית ספר לבית ספר (חלקם עברו בין שבעה מוסדות), הם אינם מצליחים להתרכז וללמוד ולפיכך הם צוברים פיגור בחומר. תשתיות החינוך הן עדיין מאוד מפוקפקות. אך בנוסף ללימודים, יש לקחת בחשבון גם את ההלם הפסיכולוגי שאותו חוו ילדינו. הם יודעים מה הם עברו, הם מבינים מה עשו להוריהם ואינם מוכנים לשכוח. בעצם, הם יותר נחושים מתמיד להנהיג את מאבקנו, אשר הפך למאבק שלהם. אך למרות כל נזקי הגירוש במישור האידיאולוגי, תנועתנו התחזקה.

כיצד אתה רואה את עתיד קהילתך?

כמו תמיד, אל מול הקשיים, ישנה אך ורק דרך אחת שבה ניתן לפעול: עלינו להפיק כמה שיותר מתוך המצב הדרמטי שאליו הוכנסנו. היום, אנו נמצאים בניצנים. גן העדן הקטן שהיה פעם שלנו נהרס על ידי הממשלה הישראלית ועל ידי הכנסת השש עשרה. כאן המקום שבו אנו רוצים לבנות מרכז חדש אשר יהיה חיוני לאזור כולו, בירת האידיאולוגיה הדתית והציונית שלנו, מקום שבו הרוח החלוצית והבונה תהפוך לפעילות יומיומית. שוב, במטרה לחסל את תנועתנו- אותו רעיון שעליו דיברתי בתחילת הראיון- חוק הגירוש אסר על קהילות שלמות להתיישב מחדש בתור יחידה אחת ביישוב קבוע. הצלחנו להתמודד עם קושי זה וכיום אנו מארגנים ישות אזורית אשר תכלול את אשקלון, קריית מלאכי ועוד יישובים נוספים. בגוש קטיף, הצלחנו ליצור חברה שבה 70% עבדו במקצועות מסורתיים ו- 30% עסקו בלימוד תורה. סיטואציה זו, אשר הייתה אידיאלית מבחינת האווירה ששררה אז, נהרסה לגמרי. אנו מתכוונים ליצור מחדש את האווירה הזאת, כאן, באזור שאליו הועברנו.
במישור הלאומי, כל אלה אשר מזדהים עם פעילותנו, כמו למשל תושבי רמת בגולן, יצטרפו אלינו כדי לקדם את מאבקנו למען יישוב האדמות היהודיות ביהודה ושומרון וכדי לגרום להצטרפותם של כמה שיותר אנשים אל החברה הישראלית. כמובן שמבחינה טכנית, אנו עושים הכל כדי לאפשר לחברי קהילת המגורשים לשקם את חייהם. בכך, אנו מתמודדים עם אחריותנו ואנו ממלאים את חובתנו כיהודים, כאזרחים ישראלים וכאנשים המגנים על האידיאולוגיה הדתית לאומית.