 אלון דוידי. (צילומים: בת שבע זוסמן) |
באופן כללי, המצב בישראל רגוע... חוץ מאשר בעיר שדרות, שבה הילדים אינם יוצאים החוצה כדי לשחק מזה חודשים רבים, ההורים מתים מדאגה בכל פעם שילדיהם הולכים לבית הספר ו- 90% מהמשפחות ישנות במקלטים. נכון להיום ומאז חידוש ירי הקסאם, קרוב ל- 60% מהתושבים עזבו את העיר באופן זמני או סופי. יש להבין כי בניגוד לתושבי יהודה ושומרון, תושבי העיר שדרות אינם חיים במקום מתוך אידיאולוגיה, מרביתם עולים חדשים אשר הגיעו מקווקז, מקזחסטאן ומאתיופיה. גם תושבי שדרות הוותיקים יותר אינם מצליחים להתרגל למצב, אף אחד לא מרגיש בטחון בשום מקום, בין אם זה ברחוב או בבית. יש לציין בהקשר הזה כי טיול בשדרות הוא דבר מדהים במיוחד. לא פוגשים בה הרבה אנשים, האנשים אשר לא עזבו את העיר אינם מרבים לצאת מבתיהם ועושים זאת רק כאשר הדבר הכרחי. הייתה תקופה שבה העיר התרוקנה כמעט לגמרי ובתי הכנסת ננטשו.
יש להבין כי מטרת הירי הבלתי פוסק על שדרות- ירי אשר מתבצע על ידי ארגוני הטרור- איננה רק לחסל עיר קטנה, בית ספר או מכולת, אלא לקבוע מדיניות רחבה יותר להחלשתה של מדינת ישראל. רצונם של הערבים הוא לשבור את מורל התושבים, לפגוע בחיי היומיום שלהם עד לנקודת השבירה אשר תגרום להם לעזוב את העיר. האסטרטגיה ברורה: קודם שדרות, אחר כך אשקלון, אשדוד, והיעד הסופי הוא לגרום לפינויה של תל אביב. ארגוני הטרור, כולל "הרשות הפלסטינית" המתונה לכאורה, והממשלות הערביות התומכות בהם, חשים יותר ויותר מעודדים ותופסים אומץ. עניין זה הוא תוצאה ישירה הן של אי-פעולתה של הממשלה והן של גירוש היהודים הישראלים מגוש קטיף, סימן חולשה אמיתי אשר ניתן לערבים על מגש של כסף.
אולם, למרות כל זאת, התארגנה קבוצת ישראלים צעירים, כולם מתנדבים מבאר שבע, יהודה ושומרון, אשר החליטו בצורה נחושה לעשות הכל כדי למנוע את נפילתה של שדרות ולגרום לכישלון האסטרטגיה הערבית.
אל מול שיתוקם של האורגנים הרשמיים וחוסר רצונם הברור של השלטונות, התיישבו בעיר שדרות כ- 127 אנשים וזאת במטרה להעניק לה מחדש איזושהי צורה של חיים. מהלך זה נעשה בהנהגתו של אלון דוידי, פעיל חברתי המתמחה בסיוע חברתי ובחינוך. אלון הקים קבוצת פעולה, צוות הביטחון של שדרות, אשר מטרתה הראשונית הייתה להעלות את מורל תושבי שדרות. במקביל, הוא ארגן מספר רב של שירותים על מנת לסייע לאוכלוסייה המקומית במגוון תחומים. פעולתו הראשונה הייתה השגת חיזוק המתקנים הביטחוניים (לא הממשלה היא שעושה זאת) על ידי ביצוע מהלכים בקרב הגורמים הרשמיים הן באמצעות פעילות פוליטית (הפגנות, שביתות וכו') והן באמצעות דרכים משפטיות. קבוצה זו מעניקה סיוע משפטי לאנשים אשר נפגעו מהקסאם ועוזרת להם לקבל פיצויים הולמים, הקלות במס וסיוע מהביטוח הלאומי; היא מעניקה סיוע כלכלי וסוציאלי למשפחות הנמצאות בקשיים, וישנם יותר ויותר משפחות כאלו. ברוח זו, הצוות פתח מרכז למכירת בגדים משומשים, בית תמחוי, וכו'. כמו כן, הקבוצה הקימה צוותי עזרה ראשונה (לא רפואיים) כדי לסייע לקורבנות ירי הקסאם. נפגעי ההלם הרבים אינם נחשבים בעיני הרשויות הרפואיות הרשמיות של המדינה, כקורבנות פעולות טרור. בנוסף, המתנדבים ארגנו מספר רב של פעילויות מרגיעות ומבדרות עבור התושבים, טיולים (יום בים המלח כולל מסאז'), ימי נופש לילדים, וכו'.
למרות כל הפעילויות הנ"ל התומכות מאוד בתושבים, יש להבין את הקשיים בחיי היומיום. ראשית, המדינה אינה עושה כמעט דבר כדי להגן על התושבים בצורה ראויה ועניין זה בא לידי ביטוי במיוחד במערכת החינוך. על מנת להדגים מציאות זו, ביקרנו בבית ספר הממוגן רק באופן חלקי על ידי מבנה מבטון שרוחבו 3 מטרים אשר אמור למנוע את חדירת הקסאם. במציאות, מבנה זה איננו מקיף את כל בית הספר ולפיכך חלק מהילדים הינם חשופים לאש האויב.
בתנאים אלו חיים ושורדים תושבי שדרות. עד היום ספגה אוכלוסייה זו יותר מ- 5000 התקפות קסאם. מספר רב של תושבים נפגעו, חלקם הפכו לנכים, אנשים רבים נהרגו ועשרות בתים נהרסו. במישור הכלכלי, המצב חמור מאוד מאחר ושוק הנדל"ן מת לגמרי והמסחר השוטף מתנהל ברמה היומיומית. הקצב רושם לפניו בתחילת שבוע את הזמנות הבשר. כמובן שהביקוש קטן משבוע לשבוע ומספיק שתיפול רקטה כדי שחלק מהלקוחות יעזבו את העיר, גם אם באופן זמני בלבד. ישנן שבועות שבהן הקצב מוצא את עצמו נשאר עם 80% מהסחורה מבלי שיש לו כל יכולת למכור אותה. כמה זמן הוא יצליח להחזיק מעמד?
השאלה הנשאלת היא מדוע ממשלות ישראל לדורותיהן אפשרו את התפתחות המצב בצורה כזו. התשובות לכך הן רבות, אך מה שבטוח הוא כי כמות נפילות הקסאם ועוצמתן גדלו פי שלושה מאז גירוש היהודים מעזה. התפתחות זו הייתה צפויה, אך אף אחד לא רצה להאמין לתחזיות והערכות מאין אלו.
בשיחה עם ראש העיר שדרות, מר אלי מויאל, אשר מנהל את העיר כבר תשע שנים - שבע מתוכן היו תחת הפצצות - הוא הצהיר בין היתר כי: "אנו מצויים בסיטואציה פרדוקסאלית. מחד, כולם מסכימים כי אין זה בא בחשבון ששדרות תיפול ומאידך, הממשלה אינה עושה דבר על מנת להציל אותנו. התשובה לבעיית התקפות הקסאם אינה מצויה בשדרות אלא בעזה, ממנה מתבצע ירי הרקטות. אולם, מאחר ומזה שנים רבות אין לנו הנהגה פוליטית חזקה ונחושה, לא נעשתה כל פעולה צבאית רחבה בעזה. במקביל, אין לשכוח כי רק לאחר הפיגוע במלון פארק בנתניה - פיגוע אשר גרם למותם של יותר מעשרים בני אדם ולפציעתם של עשרות, פתחה ממשלת שרון בפעולה צבאית רחבה, בשנת 2002. בפוליטיקה ישנו דבר שאנו קוראים לו, בציניות, מספר הרוגים שאותו ניתן לשאת ושאותו אין לעבור על מנת להצדיק את פתיחתה של פעולה צבאית מסיבית. כנראה שכמות הפצועים וההרוגים שלנו עדיין לא הגיעה למכסה הראויה. עם זאת, זוהי רק שאלה של זמן עד שממשלת ישראל תהיה חייבת לפעול. עד אז, עירנו הקטנה תאלץ להמשיך לשלם את המחיר הכבד בדם, בכסף ובחיים. כך, בניגוד לרצונם, בזכות האומץ והנחישות שלהם, הפכו תושבי שדרות לגיבורים החדשים של מדינת ישראל. אתה יכול להאמין לי כי הם היו מעדיפים להיות אזרחים רגילים במקום להיות מוערכים על ידי כולם."
הרושם הגובר הוא כי הממשלה אינה עושה דבר - או לפחות לא את המצופה ממנה - כלומר, הפצצת העיר עזה באופן שיטתי עד לכדי חיסול מלא של כוחות הטרור הפועלים ממנה. כיום, נראה כי החמאס מתחזק , מתארגן מחדש ועומד לפתוח בפעולה זהה לפעולת החיזבאללה בצפון הארץ ב- 2006.
לקראת סוף פגישתנו, אמר לי אלון דוידי: " הממשלה שיכנה באופן זמני מספר מסוים של תושבים במלונות בירושלים ובערים אחרות בארץ. זה איננו פתרון, להפך, דבר כזה מעודד את האויב אשר רואה את תכניותיו לרוקן יישוב יהודי מתגשמות... בעזרתה של מדינת ישראל. מלחמת ההחלשה המתרחשת בשדרות וביישובים מסביבה מאוד קשה. הדרך היחידה שיש בידינו כדי להתמודד עם אויבינו ולחסל את תכניותיהם היא לעבוד ביחד על מנת שכל אחד מאתנו יסייע ויחזק את חבריו ואת אחיו. רק שימורה וחיזוקה של נוכחות יהודית ממושכת בשדרות ובאזור זה של הנגב תאפשר לנו לנצח."