 הרב דוד פוקס. (צילום: בת שבע זוסמן) |
בסופו של דבר השנים חולפות ובאופן כללי די דומות אחת לשנייה, לפחות בכל הנוגע להתנהגות האישית שלנו ואף אולי בכל הקשור לתחום הלאומי. האם אתה חושב כי ההסתכלות הפנימית שלנו הנעשית בכל פעם מחדש וכן החלטת החלטות שבסופו של דבר, ככל הנראה, כמעט ולא נעמוד בהן הינם הדבר הנכון לעשות? במה שנה זו צריכה להיות שונה מקודמותיה מבחינת הדרך בה אנו ניגשים לתקופה מכרעת זו?
ראשית, אני מקווה כי כל אחד מאתנו ישאל את עצמו את השאלה הזאת. אני חושב כי בעייתיות זו קיימת הן במישור הלאומי והן במישור הפרטי. במהלך השנים האחרונות, קרו הרבה מאוד דברים חשובים בישראל, בשני המישורים הנ"ל. אך לפני שנדבר על המישור הקולקטיבי, ברצוני להזכיר כי בתקופה של ראש השנה ויום כיפור, כל אחד מאתנו עומד לבד בפני בורא עולם ואומר לעצמו: "איפה הייתי, איפה אני כעת והיכן ברצוני להיות?". כל אחד צריך גם לשאול את עצמו, מה הוא הפיק מהטעויות ומההצלחות שלו ובעיקר, באיזו מידה הוא הצליח להתמודד עם תחומי אחריותו וכמה הוא תרם להתפתחות ולשלום האומה. כל אחת מהסוגיות הללו מהווה נושא רחב בפני עצמו אך הן בעצם קשורות אחת לשנייה שכן ככל שבני האדם מתפתחים, כך החברה והסביבה מתפתחים גם הם. ככל שהאדם משכיל יותר, ככל שהוא עובר יותר חוויות, כך הוא מסוגל לתרום לחברה ולהשפיע עליה באיזושהי צורה. כך, ברור שכל התקדמות אינדיבידואלית הינה בעלת השפעה ישירה על המעשים של כל אחד מאתנו. זו הסיבה שלפי חוקי היהדות, כל אחד עומד לבד לפני הקב"ה. נכון שבראש השנה, הקב"ה דן את הפרטים וגם את האומות, אבל ראש השנה היא הזדמנות עבור כל אחד מאתנו לקבל את ההחלטות הנכונות ולקבוע עד כמה אנו רוצים לתרום למדינה ולאומה. כדי להדגים את דבריי, אציין דוגמא אשר מתייחסת אך ורק לעולם הדתי, אך היא מאוד משמעותית. אני מעורב במגוון רחב של פרוייקטים חינוכיים מזה שנים רבות. לפני כמה שנים, העלנו את הרעיון של פרוייקט הישיבות התיכוניות. בהתחלה, עניין זה נגע למספר מאוד מצומצם של אנשים אך לאט לאט הפרוייקט תפס תאוצה וכיום ישנם בערך כ- 7000 תלמידים במוסדות כאלו ברחבי הארץ. יש להבין כי רעיון שילוב לימודי החול ביחד עם לימודי הקודש היה לגמרי מהפכני, אם לא לומר כמעט אפיקורסי. סגנון חינוך זה נהפך למקובל, במיוחד במגזר הדתי הלאומי. אם מציאות זו מהווה מאין הצלחה, התוצאה החיובית האמיתית טמונה בכך שכיום, מאות מבין בוגרינו הם מחנכים בכל רחבי הארץ ובין היתר ב... בתי ספר חילונים.
האם אתה נותן את הדוגמא הזאת כדי לומר שבעצם כל הבעייתיות הזאת של הבחינה העצמית ושל ההתפתחות האינדיבידואלית היא בבסיסה שאלה של חינוך?
היינו עשויים לחשוב שאילו אנשים היו בעלי חינוך טוב יותר הם גם היו אנשים טובים יותר, יותר רציניים, יותר אחראים וכו'. לצערי, אין זה המצב, למרות שחינוך טוב תורם בצורה משמעותית להתפתחות האישית. כאשר קוראים את העיתונות היומית, אנו עשויים לחשוב כי הבעיה המרכזית שעימה מתמודדת ישראל היא סוגיית הביטחון. זוהי אמנם שאלה חשובה אך בעצם, הבעיה הגדולה ביותר שלנו טמונה בחינוך. אין ספק כי אם החינוך היה טוב יותר, לא היינו צריכים להתאמץ מבחינה צבאית בצורה כל כך משמעותית.
מדוע?
במצב של עימות עם אויב, יש לדעת לפני הכל כיצד להתנהג כלפיו. בהקשר הזה אצטט את ספר ויקרא שבו אלוהים מודיע לנו מה יהיו התגמולים ומה יהיו העונשים במידה ולא נפעל לפי מצוותיו. כך כתוב (ויקרא כו, ג-ז):"אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם... ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד,והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". חשיבותה של ברכה זו עשויה להיות מובנת בקלות אם נסתכל על המתרחש בשדרות, שבה כבר כמעט שבע שנים, התושבים אינם יכולים לישון בשקט. אך אם נבחן את הכתוב לעומק, נשאלת השאלה הבאה: האם אין זה תמוה כי בסוף הפסוק נאמר שוב "וחרב לא תעבור בארצכם" בעוד שכבר בהתחלה, ה' אומר לנו "ונתתי שלום בארץ"? הרמב"ן משיב לשאלה זו ואומר כי לא יהיו יותר חרבות בארץ ברגע שישרור שלום בינינו! משמעות הדבר היא כי כאשר אויבינו רואים שאנו מפולגים, הם מבחינים בחולשותינו משום שאנו משתמשים בכוחנו כדי להילחם אחד בשני. היום, בישראל ובעולם היהודי בכלל, חילוקי הדעות שבין הדתיים לחילונים, שמאלנים וימנים, הם יותר מידי משמעותיים. אני מאמין כי הפתרון היחיד אשר יוביל לסיומן של מחלוקות אלו, אשר יוצרות שסע בחברתנו ומחלישות אותנו באופן משמעותי, הוא קידום ההוראה והחינוך היהודי.
אינך חושב כי דבר כזה יגרום להיווצרותה של חברה אחידה בעלת צורת חשיבה חד ממדית?
להפך. המדרש מספר כי כאשר משה נתן את התורה לבני ישראל, הוא מצא את עצמו מתעמת עם מספר רב של פרשנים, כאשר כל אחד מהם פירש את החוקים כפי שהוא ראה לנכון. משה פנה אז לאלוהים וביקש כי יורה לו מהי הפרשנות הטובה והיחידה. אלוהים השיב לו: "70 פנים לתורה". אנחנו לא רובוטים ובכל רחבי הספרות הדתית שלנו ישנו דיון פתוח ומתמשך.
אינך חושב כי רעיון כזה עשוי להוות פתח ליהדות הליברלית או הרפורמית?
עוד בתקופת תלמידיו של רבי עקיבא, ובמשך כל התקופות, הדיונים והויכוחים היו נחוצים, אך הם תמיד התנהלו במסגרת מאוד ברורה. אנו מדברים על "70 פנים". אף אחת מהפנים איננה דומה לשניה, אך הן בכל זאת נשארות פנים ואינן תופסות צורה של יד או רגל. הפרשנות הדתית צריכה להיעשות תוך כדי כבוד הדדי אך היא איננה יכולה להיעשות תחת דוקטרינה ליברלית או אנרכית. פרשנות ליברלית מידי של התורה תוביל לחורבן העם היהודי ולחורבן ישראל. עניין זה מתקשר לראש השנה ויום כיפור. מי שמרשה לעצמו לחיות לפי תפיסת עולמו ולפי פרשנותו האישית של התורה ובנוסף מרגיש נוח עם אורח החיים שהוא יצר לעצמו, לא ירגיש צורך להעמיד את עצמו בסימן שאלה, לבחון את עצמו ולקבל את ההחלטות הנכונות. זה בדיוק מה שהתקופה הנוכחית, המתחילה בחודש אלול והמסתיימת בהושענא רבה, מאפשרת לנו לעשות. תקופה זו מאפשרת לנו להתחיל הכל מחדש, מבלי שנקבע את עצמנו בשגרה ובנוחות דתית אשר ככל הנראה מתבססות על עקרונות שגויים. אלוהים סיפק לנו מספיק חומר כדי לומר לנו מה נכון ומה לא נכון. אתן לך דוגמא מתחום הפיזיקה. חלק מחוקי הפיזיקה מאפשרים לנו לבנות מטוס או טיל שמגיע לירח. מאידך, חוקי כוח המשיכה אינם מאפשרים למכונות הללו להמריא. אך על ידי שימוש נכון בעקרונות פיזיקליים מסוימים, המטוס שלנו ימריא ללא כל בעיה, אך יש לכך תנאי אחד: שחוקי הפיזיקה ייושמו כראוי ושלא תהיה סטייה מהם. המצב זהה בכל הנוגע לדת שלנו. גם כאן, כל אחד מאתנו נדרש לדעת ולהכיר את אשר הקב"ה מצפה מאתנו ומהי, לפי מצוותיו, ההתנהגות הנכונה והמוסרית שאותה יש לאמץ.
לפי רעיון זה, האחריות להפצת היהדות ומצוותיה היא של היהודים שכן זכו ללמוד. זוהי אחריותם לעניין את אלו מביננו אשר לא למדו, אשר מגיעים מחברה לא דתית, אולי אף אנטי דתית. האם לדעתך זהו המצב בפועל?
הדבר המעניין הוא כי שאלה זו איננה שאלה חדשה והיא עולה כבר אלפיים שנה בכל פעם מחדש. פעם, היה ויכוח בנושא זה בין בית שמאי לבית הילל. כדי להבין את התפיסות השונות של הלימוד בשני בתי המדרש הללו, אצטט את הדוגמא המפורסמת של אותו גוי אשר הגיע קודם לשמאי וביקש ממנו שיסביר לו את היהדות על רגל אחת. שמאי גירש אותו. הוא הלך להילל ושאל אותו את אותה שאלה. הילל השיב לו: "לא תעשה לחברך את מה ששנוא עליך. כל השאר הוא רק לימוד ופירושים". האם פירוש הדבר הוא שאחד מהם היה לא סובלני ושהשני נפטר מאותו אדם כנראה בלעג? בהחלט לא. שמאי, העריך כי היהדות צריכה להילמד ושיש לקיימה בצורה הנוקשה והעמוקה ביותר, ולפיכך, הוא לא האמין כי הוא יוכל לספק תשובה מספקת ומלאה לאותו אדם בפרק הזמן שהוקצב לו. לעומת זאת, הילל הניח כי כל העניין הוא הכרת הבסיס ועיקרי היהדות. לכן, הוא אמר לו: "תהיה אחראי כלפי חברך, כלפי עצמך, כלפי סביבתך וכלפי עמך. החובה הראשונה של יהודי היא לפעול כבן אדם אחראי". בית שמאי ותלמידיו היו תמיד בעמדת מיעוט שכן הם האמינו כי על ידי נוקשות ועל ידי קיום היהדות באופן הקרוב ביותר לכתוב, הם יצליחו למשוך אנשים רבים אחריהם תוך מתן דוגמא לאופן שבו יש לעבוד את ה' ולחיות כיהודים. הם כמובן היוו מועדון מאוד סלקטיבי וסגור בעוד שתלמידיו של הילל היו פתוחים יותר והאמינו כי יש להכליל כמה שיותר אנשים בקבוצתם. כמה שיותר אמנם- אך לא כל אחד! הויכוחים בין שני בתי המדרש הללו נמשכו מאתיים שנה אך במשך כל תקופות ההיסטוריה היהודית, ההנהגה הרוחנית תמיד הסתמכה על אחת מבין שתי האסכולות, וזאת בהתאם למצב הקהילות. בתקופות שבהן הייתה סכנה, הקהילות נהפכו לסגורות יותר, בעוד שבתקופות הרגועות הייתה נטייה לפתיחות, אולי אף בצורה מוגזמת. כיום, הקהילה החרדית קרובה יותר לבית שמאי בעוד שהמגזר הדתי לאומי קרוב יותר ללימוד ולעקרונות של בית הילל ומתאמץ כדי לשמור על קשר עם החברה החילונית. לדעתי, בצורה זו, הם מתמודדים עם אחריותם להפצת היהדות באופן שבו היא תמשוך ותעניין את המגזרים אשר אינם תופסים את עצמם כמתעניינים בה. יש להבין כי פעילות זו מבקשת לאפשר לפרט להשתפר כדי שנוכל לחיות בחברה אשר בסופו של דבר תתקדם ותתפתח בכל המישורים. עניין זה נושא פרות מאחר ועם הזמן, אנו עדים לשינוי גישה בחברה הישראלית אשר מוותרת על המטריאליזם ומוצאת את עצמה מחפשת כיוון רוחני יותר. כאשר אנשים מגלים את היופי והעומק שבמסר של התורה, הם מבינים בהדרגה כיצד מסר זה משפר את איכות חייהם.
ברוח זו, כיצד עלינו לגשת לראש השנה תשס"ח?
משבר איננו דבר רצוי. עם זאת, בתקופות משבר נכפה על הפרט לבחור ולהחליט החלטות, שהינן בדרך כלל מאוד עקרוניות. כדי להבהיר את דבריי, אתן לך דוגמא מפרוייקט חינוכי שבו אני מעורב. היום, יותר מאי פעם, הגיע הזמן לבצע בחירות אישיות וחברתיות אשר יאפשרו לנו לקוות כי הדברים אכן ישתנו לטובה וזה כמובן מתחיל דרך החינוך. ברור כי מערכת החינוך כפי שהיא קיימת היום איננה פועלת היטב והיא בלתי מספקת. לפיכך, נאלצנו לפעול בצורה שונה. החלטנו לחנך את תלמידינו בצורה מעניינת ומושכת יותר, מדובר בחינוך שבו אנו מערבים באופן ישיר גם את ההורים. אותם הורים מגיעים במשך כמה שעות בשבוע, משתתפים בשיעורים וחוזרים עם שיעורי בית. לדוגמא, כאשר אנו מלמדים את מושג האחריות, אנו איננו מסתפקים בלימוד הקטע מהתלמוד (פרק שני של מסכת מכות) אשר דן בגרימת מוות בשגגה. הדוגמאות המצוינות בסוגייה תלמודית זו רחוקים מאוד מחיי היומיום. החלטנו להציג את הבעייתיות הזאת דרך אחריותו של הנהג בכביש. בישראל, ישנן מאות תאונות דרכים קטלניות בכל שנה, כאשר היה ניתן למנוע את מרביתן במידה והאנשים היו נוהגים בצורה אחראית. בתלמוד, שלושת דרגות האחריות- השגגה, התאונה ומה שאנו נאלצים לעשות בניגוד לרצוננו- מוגדרים בצורה מאוד ברורה, אך לצד אותן הגדרות ישנן דוגמאות מאוד מופשטות ביחס לתקופתנו. חשוב להסביר לצעירים מהו ערך החיים, וכי אין זה מספיק להתנצל לאחר מעשה, אלא יש לחשוב לפני שפועלים. מודעות כזו מעלה את אחריותנו לרמה אחרת. שיפור חברתנו מתחיל קודם כל על ידי תחושת האחריות. על פי עקרונות התורה, אדם אשר פוגע בשוגג באדם אחר ברחוב, ייחשב אחראי לכך.
כמו כן, האחריות האינדיבידואלית מובילה לאחריות הקולקטיבית. ביום כיפור, בתפילת ה"על חטא", החטא הראשון שבגינו אנו מבקשים את סליחתו של הקב"ה הוא "על חטא שחטאנו באונס וברצון". אך האם אנו אחראים בגין מעשים שנעשו על ידינו בניגוד לרצוננו, כלומר מעשים שאותם היה ניתן למנוע? כאן בדיוק נכנס מושג האחריות במלוא מובן המילה. תפילה זו באה לומר לנו: תחשוב מעט ותראה כי יכלת למנוע דבר זה או אחר".
אני חושב כי החינוך לתורה ולאחריות חשוב היום יותר מאי פעם. כאשר נער, אשר הטמיע לימוד וחינוך מסוג זה יגיע לצבא, הוא יהיה חייל אחראי יותר ולפיכך חייל טוב יותר ובאופן ישיר גם אזרח טוב יותר.
לסיכום, עלינו לגשת לשנה החדשה עם הרבה מאוד אופטימיות, שכן האתגרים שאותם הצבנו לעצמנו בהחלט משמעותיים ומשום שיש לנו רעיונות חדשים כדי להתמודד עם אתגרים אלו ולעמוד בהם, וזאת הן במישור הלאומי-ישראלי והן במישור יהדות התפוצות. אנו רק בתחילתה של דרך ארוכה אך ביצירתה של חברה אחראית יותר, אנו מכינים עתיד טוב יותר. חברה של אנשים אחראים תוכל לבחור הנהגה פוליטית ורוחנית, אשר תחשוב לפני שהיא תפעל ותרגיש אחראית על המשימה אשר הוטלה עליה.