דבר העורך ראש השנה 2007

מאת רולאנד ש. זוסמן- עורך ראשי

קוראות יקרות, קוראים יקרים, יש להציל את אבו מאזן! יש להגן על עבאס! אז הם הגיעו- הם כולם כאן: אולמרט, רייס, סולאנה, בלייר והשאר, מתרפסים בפני ה"מנהיג הפלסטיני המתון", המציל של מטרה מורעלת זו, המקודמת מזה 14 שנה על ידי המנהיגים הישראלים לדורותיהם ועל ידי מדינות המערב: אותו מיתוס לפיו ישנו עם פלסטיני הזכאי למדינה עצמאית בלב ליבה של ישראל. הפסדו של עבאס הוא הכישלון המושלם של הסכמי אוסלו, סופה האומלל של מדיניות הפתיחות והתמיכה באש"ף וב"רשות הפלסטינית", אשר, יש להזכיר הובילה לרציחתם של יותר מ- 1000 יהודים ישראלים ולפציעתם של יותר מ- 5000 בני אדם. הצלת עבאס- מחבל אשר הוכשר במצרים בשנות ה- 50, בדיוק כמו ערפאת, על ידי חברו של היטלר, המופתי הגדול מירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני- היא בעצם שימור האשליה לפיה השקט באזור יובטח אך ורק בזכות אש"ף חזק מבחינה צבאית אשר יעמוד בראשה של מדינה ערבית נוספת. אך בכך אנו שוכחים מהר מידי כי כל מילימטר רבוע של שטח, אשר נמסר לידי ארגון טרור זה, הפך לבסיס תקיפה נגד ישראל. כמו כן, יש לזכור כי אש"ף לא קיים אף אחת מהתחייבויותיו כלפי ישראל, במיוחד בכל הנוגע להפסקת האלימות, וזאת משום שאף גורם לא הפעיל עליו לחצים בתחום הזה. להפך, בכל פעם שאש"ף הבטיח את הבטחות השווא שלו, הוא תוגמל מיד בשטחים חדשים או לחילופין על ידי הגברת הלחצים הפוליטיים על ישראל. כל הויתורים אשר נעשו על ידי ישראל הוערכו על ידי הקהילייה הבינלאומית כ"בלתי מספקים על מנת לאפשר אופק פוליטי בר קיימא עבור הפלסטינים". כלומר, הויתורים הללו קטנים מידי כדי שאנשי אש"ף יחליטו לוותר על רציחת ופציעת יהודים בישראל. למרות שלאחר הסכמי אוסלו, ישראל נטשה חלק עיקרי מיהודה, שומרון ועזה ואת העיר הקדושה השנייה בדת היהודית, חברון (1997). כהמשך למדיניות הפתיחות שלה, ישראל הציעה את הקמתה של מדינה פלסטינית על פני 97% משטחים, חלק גדול ממזרח ירושלים והר הבית (הסכמי קמפ דייויד 2000). כתוצאה מהצעה נדיבה זו, פרצה האינתיפאדה השנייה שבמהלכה הטרור הערבי גרם למותם של יותר ישראלים מאשר במהלך 53 שנות קיומה הראשונות של המדינה. הדבר החמור יותר הוא, שעל מנת להוכיח את רצונה לסיים את מה שחלק מהאנשים קוראים "הכיבוש", ועל מנת לרכוש את הזכות לחיות לא בשלום אלא בשקט ובשלווה, ישראל פינתה 21 כפרים יהודים ברצועת עזה ו- 4 יישובים ביהודה ושומרון. גם מהלך דרמטי זה לא נתפס כ"מספק" כדי שהקהילייה הבינלאומית תחייב את הערבים הפלסטינים להפסיק את האלימות כלפי ישראל. בסופו של דבר, גירוש היהודים מרצועת עזה (2005), אשר נחשב ל"צעד מצוין לקראת השלום" תרם אך ורק להשתקעות בסיס של אל-קאעידה במזרח התיכון ובגבולות ישראל. אם כך, מדוע ארה"ב והאיחוד האירופי רוצים להציל את עבאס ואת אש"ף הגוסס? מהן דרישותיהם ומטרותיהם? בנוגע לטענות כנגד ישראל, מספיק רק לשמוע את הצהרותיהם האחרונות של חאבייר סולאנה: "ההיבט המדאיג ביותר של תהליך השלום הינו חוסר רצונה של ישראל לדון בגבולות הקבע עם הפלסטינים", של קונדוליסה רייס: "הגיע זמנה של ישראל לנהל מו"מ לגבי הסדר קבע עם הרשות הפלסטינית" ושל טוני בלייר אשר הוסיף: " יש לשקם את אמונתם של הפלסטינים באמצעות מדינה פלסטינית". התרגום של אותן הצהרות הוא: ישראל מתבקשת לנהל מו"מ לגבי הסדר קבע עם אש"ף וזאת ללא שום הבטחה בכל הנוגע לכוונותיו לנטוש את פעילות הטרור, עליה לקבל את הקמתה של ישות ערבית כאשר רקטות וטילים מגיעים ממנה לתל אביב ולנמל התעופה בן גוריון, עליה לאפשר הקמתו של מבצר צבאי ביהודה ושומרון- מבצר אשר יהיה דומה לזה אשר הוקם בעזה ביום שבו תפסה הרשות הפלסטינית את השליטה על הגבול עם מצרים- וזאת תוך כדי שיתוף פעולה מלא עם... האיחוד האירופי. עניין זה כמובן בלתי מתקבל על הדעת מאחר ואש"ף הוא בעל קשר הדוק עם החמאס, ולפיכך לא ינטוש את הטרור. האמצעי היחיד שבעזרתו תוכל ישראל להבטיח את ביטחון אזרחיה הוא שמירת השליטה המלאה ביהודה, שומרון ובגבול המשותף עם ירדן. אך ארה"ב מבקשת מישראל להתעלם ממציאות זו ולפעול "כאילו" שאש"ף מעוניין בהפסקת הטרור כנגד ישראל. בקיצור, מה שנדרש מאתנו הוא לעשות ויתורים אך ורק על בסיס אמון מחודש באבו מאזן. אהוד אולמרט מודע לכך שמהלך זה הוא התאבדות עבור המדינה היהודית, ולפיכך דחה דרישה אמריקאית זו. הוא יודע כי במידה וישראל תחתום על הסכם להסדר קבע עם אש"ף, מבלי שיוכיח את נחישותו להפסקת הטרור, תל אביב וירושלים יהיו בדיוק באותו מצב בו שרויה כיום העיר שדרות. לאחר ציון הדרישות העיקריות, יש לעבור למטרות. נוסח המסר אשר הועבר במהלך הביקור האמריקאי האחרון של רייס וגייטס היה ברור ביותר: "ברצוננו לחזק מחנה אחד כנגד השני. החלוקה הינה ברורה: מצד אחד הטובים , כלומר ארה"ב, ישראל, אש"ף, המדינות הערביות הסוניות, ומהצד השני, הרעים: איראן, סוריה, החמאס ובמובן הרחב יותר גם רוסיה, סין וצפון קוריאה. אם אתם רוצים שנטפל באיראן, עליכם לעזור לנו". אין דבר אשר עשוי לגרום לנו להאמין כי קואליציה עם האומות הערביות הסוניות תיטיב עם ישראל. שלושים שנה לאחר הגעתו של סאדאת לירושלים, אף אחת מאותן מדינות לא נטשה את המנטרות של הג'יהאד האסלאמי: "זכות השיבה לפליטים"- כלומר, פלישה לישראל של 4 מיליון ערבים אשר הוחזקו בכפייה במחנות הפליטים בירדן, בסוריה, בלבנון ובאזורים אשר תחת שליטת אש"ף מאז 1993-, השוואת הטרור הערבי להקמת יישובים יהודים ביהודה ושומרון, ולבסוף, הצגה במקביל את קיומה של המדינה היהודית ואת התפתחות הפשיזם האסלאמי. אולם בשטח, החמאס ממשיך להתחמש ולהתארגן מבחינה צבאית, גם החיזבאללה פועל כך בצפון מתחת לעיניהם הפסיביות של אנשי הקהילייה הבינלאומית. ההתפוצצות הינה בלתי נמנעת ומתקפה צבאית מסיבית בעזה, ולאחר מכן בצפון, היא רק עניין של זמן. מתקפה כזו תוכל להתבצע בהנהגתה של ממשלת אחדות לאומית בהשתתפותו של בנימין נתניהו. ערב התקיימותה של "ועידת שלום" היפותטית נוספת- ועידה המבוססת על התכנית הסעודית משנת 2002 אשר כוללת מלכתחילה את המנטרות של הג'יהאד האסלאמי- ישראל לא תאפשר לאף אחד ללחוץ אותה אל הקיר. כמו תמיד מאז הקמתה, למדינה היהודית יש רק דרך אחת כדי לפתור את המצב: עליה לעמוד בצורה איתנה על עמדותיה. לפיכך עליה להיות חזקה מהבחינה הדתית, הכלכלית והצבאית. ישראל צריכה להטיל מורא ולהיות רבת עוצמה! "ה' עוז לעמו ייתן- ה' יברך את עמו בשלום." קודם העוז ורק אחר כך השלום! צוות "שלום" מאחל לכם שנה טובה. רולאנד ש. זוסמן עורך ראשי