 מר ארתור לנק. (צילום: בת שבע זוסמן) |
מדינה זו, הממוקמת ליד חבל הקווקז, על גדות הים הכספי, מהווה אזור אסטרטגי ופוליטי ממדרגה ראשונה. מבחינה גיאוגרפית ניתן לראות כי בגבולה הדרומי נמצאת איראן, צפונה נמצאת רפובליקת דגסטאן השייכת לרוסיה ובצידה המערבי של המדינה ישנן שלוש מדינות: תורכיה, ארמניה וגרוזיה. מצב גיאוגרפי זה מסביר את החשיבות ואת המשמעות של הנוכחות הישראלית באזור.
לפני שנדבר על היחסים של שתי המדינות, האם תוכל לאפיין את אופי תפקידך באזרבייג'אן?
במקום להשיב באופן ישיר על שאלתך, ברצוני למנות מספר נקודות בסיסיות. כיום, קיימים בעולם אך ורק שלוש מדינות מוסלמיות שיעיות: איראן, עיראק ואזרבייג'אן. המצב הקשה בעיראק והמציאות האיראנית מופיעים בכותרות הראשיות בעיתונות היומיומית.
אזרבייג'אן היא מדינה חילונית במובן המלא של המילה, וההפרדה הקרויה "הכנסייה והמדינה" הרבה יותר בולטת וברורה בשטח מאשר בישראל, במספר מדינות אירופה ובהחלט ברורה יותר ביחס לארה"ב או לצרפת. בנוסף, זוהי מדינה צעירה, הקיימת רק כ- 15 שנה, אשר יצאה מחיק הגוש הסובייטי ונשדדה על ידם לגמרי. לפיכך, המדינה נדרשת לעצב לעצמה זהות לאומית, אשר חוסלה לגמרי ע"י הרוסים. בהקשר זה, יש לזכור כי למרות שקיום הדת היהודית נאסר תחת המשטר הסובייטי, באזרביג'אן היו בכל זאת מספר בתי כנסת וחיים יהודים. לעומת זאת, קיום דת האיסלאם, נאסר לגמרי. כתוצאה מכך, לאזרים, שהם מוסלמים, אין את המרכיב הפונדמנטליסטי בקיום דתם.
למרות שעבורנו, היהודים, העדר חופש הדת הוא בלתי מתקבל על הדעת, עלינו לשים לב כי ההשפעה הסובייטית יצרה חברה מוסלמית חילונית לגמרי, וזהו דבר ייחודי בעולם. משפחתו של הנשיא היידר אלייב, העומד בראש המדינה מאז שנת 1993, רצתה שהמדינה תהיה דתית אמנם, אך מבחינתה, הערכים העליונים נותרו עדיין הלאומיות, הסובלנות והפתיחות. על מנת להבהיר את דבריי, אביא בפניך מספר דוגמאות קונקרטיות. בערב ראש השנה של שנת 2005, הזמין הנשיא אלייב את מכובדי הקהילה היהודית המקומית על מנת להחל להם שנה טובה. בתחילת נובמבר 2006, הגיע הנשיא אלייב לבריסל על מנת לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האירופאים בתחום האנרגיה. בהזדמנות זו, הוא ביקש להיפגש עם נציגי הקהילה היהודית ועם רב הקהילה. הדוגמא השלישית נוגעת להגעתי, בראש השנה של שנת 2006, לשני בתי הכנסת החשובים בבאקו, כאשר בכל אחד מהם הקריא נציג מטעם הנשיא את ברכתו לקראת השנה החדשה ולאחר מכן אני ברכתי את הקהילה בשם נשיא מדינת ישראל. כלומר, אנו עומדים בפני מסר ברור של נשיא אזרביג'אן המבקש לגרום ליהודים להרגיש "בבית" במדינתם.
לשאלתך, יש לזכור כי כאשר אנו מעריכים את מצב יחסינו עם מדינה אחרת, יש לשקול מספר קריטריונים: איכות היחסים הדיפלומטים, האיזון בחילופי המסחר, האופן שבו המדינה השנייה מצביעה באו"ם וכו'. הדבר החשוב ביותר עבורי הוא להכיר את מצב היהודים באותה מדינה שנייה. האם הם באמת מוגנים? האם הם מרגישים בטוחים? זוהי השאלה הראשונה שישראל צריכה לשאול את עצמה לפני שהיא בכלל מתחילה לדון בנושאים האחרים הנוגעים להדדיות. כפי שאמרתי לך, באזרביג'אן, היהודים אינם מקבלים רק יחס טוב אלא מהווים חלק אינטגראלי מהחברה. כיום, חיים כאן בערך כ- 10,000 יהודים, ומרביתם גרים בבאקו. קרוב ל- 50,000 יהודים עלו לארץ מיד לאחר קבלת העצמאות, בשנת 1991, וכאן בבאקו, יש חבר פרלמנט יהודי, ששמו הוא מר יבדה אברמוב. בישראל, יש חבר כנסת שמוצאו מאזרביג'אן, מדובר בחבר הכנסת יוסף שגאל, אשר עלה לארץ בגיל 41. בהקשר זה אספר לך סיפור מעניין. בחגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל, אורגנה כאן הופעה גדולה. מר שגאל היה במקרה בבאקו ובערב ההופעה, הוא עלה לבמה ביחד עם חבר הפרלמנט היהודי האזרי, מר יבדה אברמוב. אני יכול לומר לך שזה היה רגע מאוד מרגש.
אתה מנהל את שגרירות ישראל הקרובה ביותר לטהראן. כיצד עניין זה בא לידי ביטוי בעבודתך היומיומית?
אני אמור לחוש מעט דאגה ממציאות זו אך בפועל בעצם אני מרגיש די בטוח. אני חושב שאני יכול לומר שעמיתיי הנמצאים בקהיר ובירדן מרגישים פחות בנוח ממני. היחסים בין אזרביג'אן ואיראן די מעניינים. מדינה קטנה זו, אשר שטחה גדול פי ארבע משטחה של ישראל, איננה מאוד מאוכלסת (8,2 מיליון תושבים). במקביל, איראן מונה מספר גבוה של מיעוטים אתניים, והחשוב שבהם הוא המיעוט האזרביג'ני המייצג כמעט רבע מהאוכלוסייה. אנשים אלו, שמספרם נע בין 20 ל- 30 מיליון, מפוזרים בכל מקום בצפון איראן ולפיכך אזרים מסוימים קוראים לאזור זה "אזרביג'אן של הדרום". אף אחד כמובן לא שוקל ביצוע של איחוד פוליטי, גם לא בטווח הארוך. עם זאת, הקשרים המשפחתיים מתפרסים אל מעבר לגבולות. מצב זה דומה מעט למצב בישראל בעת תחיית המדינה: בתקופה זו חיו בישראל כמיליון יהודים בעוד שכמה מיליונים אחרים חיו בחוץ לארץ. מציאות זו מסבכת את היחסים בין שתי המדינות, אשר יש לזכור, הנן בעלות גבול משמעותי משותף. לאזרביג'אן אין ברירה אחרת מלבד שמירה על יחסים טובים עם טהראן. כאשר המדינה קיבלה את עצמאותה, היא הפכה מודעת לעושרה הגדול בנפט, שמרביתו מופק מהים הכספי. יש לזכור כי בתחילת המאה ה- 20, כ- 50% מהנפט העולמי הגיע מאזרביג'אן. כל הבניינים המרהיבים שאנו רואים היום בבאקו העתיקה נבנו בתקופת שגשוג זו, ע"י משפחות נובל ורוטשילד (הענף הצרפתי). בשנת 1991, הממשלה מצאה את עצמה מתמודדת עם שאלה חשובה ביותר: כיצד למכור ולהעביר את הנפט מהים הכספי? שלוש אפשרויות עמדו בפניהם: האפשרות הראשונה הייתה לבנות קו-צינורות קצר ולחברו לקו-הצינורות הרוסי הגדול, דבר אשר היה מאפשר את מסחור הנפט בצורה יעילה ואת מילוי קופות המדינה הריקות. אך זו הייתה תקופה בה המדינה שוחררה בדיוק מהנטל הסובייטי ולפיכך, היא לא התכוונה למשכן לטובת מוסקבה את עצמאותה בתחום האנרגיה. האפשרות ההגיונית השנייה הייתה לפנות לכיוון דרום. איראן היא אחת המדינות החשובות בעולם בתחום ייבוא הנפט, ברשותה התשתית הנחוצה על מנת לקבל ולהעביר את הנפט האזרי ובנוסף, איראן גם בעלת פתח לכיוון המפרץ הפרסי. אך במידה מסוימת, אפשרות זו טומנת בחובה את משכון העתיד וכניעה מלאה למנהיגים הדתיים. ב- 1994, נשיא המדינה, מר היידר אלייב, הנחשב כיום אבי האומה בדיוק כפי שהיה אטה טורק בתורכיה, גיבש את הרעיון בדבר כריתת "חוזה המאה". מדובר בהסכם, הנחתם ע"י חברות הנפט החשובות ביותר בעולם, בין היתר חברת BP וחברות אמריקאיות מסוימות, המאפשר להם לייצא נפט אזרי בתנאי שהם ישתתפו במימון קו-צינורות חדש ועצמאי העובר בדרך מערבית, בכביש באקו-טביליסי-סייהן. המסוף מוביל לנמל סייהן הנמצא בחוף התורכי של הים התיכון. עלות הבנייה של קו-צינורות זה, שאורכו 1500 קילומטרים, הוערך אז בכ- 3 מיליארדי דולרים, סכום המשתווה לתוצר הלאומי הגולמי של המדינה. החל משנת 2008, קו-צינורות זה אמור להוביל מיליון חביות ביום אל עבר אירופה ושאר מדינות בעלות נגישות ימית. יש להבין את חשיבות חזונו של אבי האומה. אכן, אזרביג'אן לא רק הייתה אז מחוסרת אמצעים, תשתית בסיסית, הכל היה חסר, כבישים, בתי חולים, שירותי חינוך נאותים וכו', אלא בנוסף, כ- 16% משטח המדינה נקטעו לטובת נגורני-קרבאח , במהלך מלחמה עם ארמניה. למרות הכל, הנשיא אילהם אלייב החליט לקבל את הפרוייקט הנ"ל, תוך שהוא בטוח כי בטווח הארוך והבינוני, פרוייקט זה יצליח ויאפשר את הנחת היסודות של אזרביג'אן המודרנית, וזאת באמצעות משאביה הטבעיים. כפי שאתה רואה, פוליטיקת החוץ של אזרביג'אן מהווה מופע לוליינות מתוחכם. מאחר ויחסי השכנות קשים ומורכבים, יש לשמור על יחסים תקינים עם כל משטרי המדינות הסמוכות. יש להדגיש, כי היחסים עם תורכיה טובים במיוחד וניתן אף לומר כי היחס שבין תורכיה ואזרביג'אן זהה ליחס שבין ישראל וארה"ב.
השאלה הנשאלת היא, מהו בדיוק מקומה של ישראל במשחק הכוחות המאוד עדין ומורכב הזה?
מעט מאוד אנשים יודעים זאת אך כרגע בין 12% ל- 15% מהנפט הנמכר בישראל מגיע מאזרביג'אן. אין לשכוח, כי מסוף הנפט של סייהן נמצא במרחק 500 קילומטרים בלבד מהחופים הישראלים. אולם, ישראל, כמו המדינות האירופאיות, מנסה למצוא אלטרנטיבות בקניית הנפט שלה, וזאת במטרה להשיג עצמאות מסוימת אל מול המדינות הערביות. הנפט של אזרביג'אן מציע פתרון, ומציע בשוק האירופאי שמסביב לים התיכון, כמות גדולה של נפט חדש. הצעה זו לא תגרום לירידת המחירים ולא תשנה באופן יסודי את נתוני שוק הנפט אך היא מציעה מקור אנרגיה שמוצאו ממדינה, בעלת ברית עם האירופאים ועם ישראל, אשר איננה מהווה חלק מארגון המדינות המייצאות נפט . יש להבין, כי בריתה של אזרביג'אן עם העולם המערבי היא עמוקה ביותר. אזרביג'אן שלחה גדודי חיילים על מנת שילחמו לצד האמריקאים בעיראק, באפגניסטן, ובקוסובו. כמו כן, השמים האזרים היו פתוחים בתקופה זו לטובת הכוחות האמריקאים על מנת שיוכלו לטוס לעבר אפגניסטן, ועניין זה זיכה את אזרביג'אן במעמד "המדינה המועדפת". עניין זה משמעותי עוד יותר, מאז שאוזבקיסטאן התרחקה ממדינות המערב. בנוסף, יש להבין כי עבור האיראנים, הדבר המתרחש כאן הינו חשוב ביותר. במזרח איראן נמצאת אפגניסטן, שכיום, יכולה להיחשב כשטח אמריקאי לכל דבר; בדרום, סעודיה ומדינות המפרץ קרובות מאוד לארה"ב ולגבי עיראק ותורכיה, ארה"ב נמצאת שם בעמדת כוח. לפיכך, ההנהגה האיראנית מבינה היטב כי הפיכתה של אזרביג'אן למערבית יותר מבטאת עבורם מאין סגירת מעגל הבידוד. מציאות זו מודגשת עוד יותר שכן המנהיגים האזרים מכריזים כי עתיד ארצם קשור באופן ישיר לבריתות עם מדינות המערב. ברוח זו, אנו עושים הכל על מנת לחזק את היחסים עם ישראל.
האם לדעתך איראן תפתח בפעולה צבאית או תגרום להפיכה אסלאמית באזרביג'אן?
אני מאמין כי אין לאיראן אינטרס לעשות דבר כזה, למרות שבשל כל הסיבות שמניתי לפניך, מדינה זו איננה רואה בעין יפה את הברית של באקו עם מדינות המערב. כרגע, אין שום אינדיקציות להתכוננות לקראת הקמת רפובליקה איסלמית, אך הכל אפשרי.
האם ישנם כרגע פרוייקטים משותפים ומעניינים במיוחד המתנהלים בשיתוף ישראל ואזרביג'אן?
הסכמי שיתוף הפעולה הם מגוונים מאוד ונוגעים לעיתים קרובות לתחומים המפתיעים ביותר. בנובמבר 2006, חברה ישראלית הקימה יחידת חממות בצפון באקו על מנת לגדל בהן תותים: במסגרת זו, נעשה שימוש בטכנולוגיה ישראלית (בשביל הגידול, תהליך האריזה, האחסון וכו') ובכוח עבודה מקומי. המטרה היא לייצא את התותים למוסקבה, הקרובה יותר לבאקו מאשר לישראל. ליוויתי את איש העסקים הישראלי בפגישתו עם שר החקלאות האזרי שהיה מאוד מרוצה מהרעיון, והציע את עזרתו במציאת מימון על מנת להכפיל את הקיבולת. כמו כן, כפי שיכלת להבחין, תשתית הכבישים במדינה די ישנה. כביש חדש, הנמצא כעת בשלבי בנייה, עתיד לחבר את הבירה לצפון המדינה, ובמקביל, חברה ישראלית גדולה כרתה חוזה לבניית כביש דומה בחלק המערבי של אזרביג'אן. דיברנו הרבה על נפט. נכון אמנם שאף חברה ישראלית הייתה מעורבת בבניית קו-הצינורות עליו דיברנו קודם לכן, אך היום ישנן יותר ויותר חברות ישראליות המשתתפות בהפעלתו והאחראיות על חלק מהבטיחות שלו. דוגמא מעניינת נוספת, נוגעת לאזרביג'אן ארליינס. לרשותה של חברה קטנה זו עומדים, בין היתר, שלושה מטוסי בואינג המתוחזקים מבחינה טכנית ע"י התעשייה האווירית הישראלית. שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי בעוד תחומים רבים ומגוונים...
האם אתה נותן תשומת לב לקהילה היהודית באיראן?
לא ממש. ראשית, משום שהיהודים באיראן אינם חיים לאורך הגבול ושנית, אלה אשר רוצים לעזוב את איראן עוברים דרך כבישים אחרים ואינם עוברים דרך אזרביג'אן.
כיצד אתה רואה את התפתחות היחסים בין שתי המדינות?
הפוטנציאל הקיים הוא מעולה למרות שכרגע, לאזרביג'אן אין עדיין שגרירות בישראל או אפילו שגריר זמני. עניין זה די מסקרן שכן השנה אנו חוגגים 15 שנות יחסים דיפלומטים בין המדינות. מדובר אמנם ב"יחסים דיפלומטים" בהם רק אחת המדינות מינתה שגריר, אך עם זאת אלו יחסים דיפלומטים יציבים, תוססים ומלאי חיים. אינני רוצה להתרברב, אך עליי לומר כי השגרירות שלנו בבאקו מאוד אקטיבית ומוערכת. אנו מתקבלים בזרועות פתוחות ע"י כל דרגות הממשל והחברות הישראליות מוצאות כאן אנשי עסקים מהדרגה הראשונה. אני מקווה כי האזרים יבינו במהרה כי ישנה חשיבות משמעותית לנוכחותם בישראל. אך זו איננה ההחלטה שלנו. עליי לומר כי אנו מבינים היטב את דאגתם ואנו מודעים לכך כי למרות הכל מדובר במדינה מוסלמית שיעית הנמצאת בגבול איראן, וכי התמונה הגיאופוליטית בסביבתה מאוד מורכבת. עם זאת, האזרים חוזרים ואומרים כי הם רוצים לשתף פעולה בכל התחומים עם ישראל ועם היהודים, בין אם הם אזרים ובין אם לא.
מה לגבי מצב העלייה לישראל?
גל העלייה הגדול כבר אירע. כיום, ישנם עדיין אנשים אשר עוזבים, אך בכל מקרה, כל היהודים האזרים מדברים בגאווה על קרוביהם החיים בישראל. כמו כן, הטיסות השבועיות לארץ בדרך כלל מלאות. עם זאת, בגלל המצב הכלכלי ושוק העבודה המקומי הבעייתי, הרבה יהודים צעירים עוברים לגור במוסקבה.
כיצד אתה מעריך את רמת האנטישמיות והאנטי-ישראליות באזרביג'אן?
אני יכול לומר חד משמעית שאין דבר כזה. לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה, נכתבו כיתובי גרפיטי אנטישמים עם מגן דוד וצלבי קרס אשר נמחקו תוך פחות משתים עשרה שעות וזאת ללא התערבותנו. לפני שנתיים וחצי, אדם אחד ביקש להוציא לאור את "Mein Kampf” אך קודמי בתפקיד התערב ומנע את פרסום הספר. אני חושב כי ניתן לבחון את מידת המאבק כנגד האנטישמיות ברמת המדינה רק כאשר מתעורר מקרה אנטישמי ספציפי. אני יכול לומר כי אזרביג'אן מגיבה בתבונה למקרים כאלה. לגבי התקשורת, אני מרוצה לראות כי היא נתפסת בעיני אויבינו כפרו-ישראלית. איננו יכולים לצפות שהתקשורת תשווק את הציונות, אך עם זאת מעולם לא הייתה לי בעיה להביע את עצמי בפני התקשורת ולהבהיר את עמדתי. במהלך מלחמת לבנון השנייה, השתתפתי בהרבה מאוד תכניות טלוויזיה. אינני שולט מספיק טוב בשפה האזרית כדי לדבר בפומבי אך היו לי מתורגמנים מצוינים.
ברמה האקדמית נוצר איזשהו שיתוף פעולה, ובכל יום רביעי, סגני מלמד קורס על ישראל באוניברסיטה המרכזית של באקו וקורס זה נלמד ע"י סטודנטים ליחסים בינלאומיים ולמזרח תיכון. אני אישית מוזמן, באופן קבוע, להעביר הרצאות באוניברסיטה של באקו.
כמו כן, היחסים בתחום התרבות נמצאים במגמת עלייה: התקיים כאן פסטיבל סרטים ישראלים בו השתתפתי, וחלק מההקרנות התקיימו בעיר קטנה הנמצאת כעשרים קילומטרים מהגבול האיראני.