 הרב ישראל מאיר לאו (צילום: בת שבע זוסמן) |
עבור רבים מאיתנו, שנה זו מסתיימת בזעזוע. בתור יהודים בתפוצות, אנו יודעים כי המקלט היחיד שלנו- במיוחד לאור האנטישמיות הרבה וסכנותיה- הוא בישראל. אך נראה כי במהלך המלחמה האחרונה, צה"ל לא נחל ניצחון נוקב. לאור מציאות זו, האם עלינו לחשוב כי "ביטוח החיים" שלנו התערער ואולי אף נמצא בסכנה?
כאשר פרצה המלחמה, לאחר חטיפת שני חיילינו, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, חשבנו קודם כל שזו תהיה מלחמה דומה למלחמת ששת הימים שבה חיל האוויר הישראלי השמיד את כלל כוחות האוויר של שכננו. לאחר מכן, גילינו שהסתבכנו במלחמה הדומה יותר למלחמת יום הכיפורים, ושלא היינו ממש מוכנים לקראת מלחמה כזו. ועדות החקירה אשר יקבעו מה באמת התרחש לפני המלחמה ובמהלכה יתנו את התשובות לכל השאלות הללו. אין ספק כי מצב הרוח שלנו נפגע וכי 160 הרוגים בחודש, ביניהם 39 אזרחים, מהווים מחיר גבוה מאוד. בשבילנו, כל חייל או אזרח שנהרג מהווה מאורע מזעזע במימדים אוניברסאליים. אך מנקודת מבט אובייקטיבית, כאשר משווים את כוחה של ישראל לכוחן של המעצמות הגדולות ניתן לראות ולהבין שאלוהים רוצה שנגור כאן, על אדמות מולדתנו העתיקה/החדשה, שנחיה ונשרוד כאן כשאנו חזקים ומושרשים היטב. קח לדוגמא את ברית המועצות במלחמתה עם אפגניסטן או את רוסיה במאבקה נגד צ'צ'ניה, אין שום אור בקצה המנהרה אליה נכנסו אותן מדינות. במשך כמה שנים נאלצה המעצמה הגדולה ביותר בעולם, חברתנו ובעלת בריתנו, ארה"ב, להילחם בקוריאה, בווייטנאם, בקמבודיה, בלאוס? אפילו היום, היא איננה רואה את האפשרות לסיים בקרוב את המלחמה בעיראק. האימפריה הבריטית נאלצה לנהל מלחמה נוראית באיי פוקלנד. אף אחת מהמדינות הללו לא ניצחה מלחמה תוך שישה ימים. אז מה אנו מצפים מישראל המתמודדת עם אויב שבנה בדרום לבנון מנהרות באורך של 1.5 ק"מ המחברים כפר ערבי למחנה הצבאי הישראלי הראשון שעל הגבול? אין לשכוח שאריאל שרון שתמיד ידע על המתרחש, תמיד סירב לכך שישראל תפתח בפעולה צבאית כנגד השיעיים והחיזבאללה. רק ברגע שארגון טרור זה חטף שניים מחיילנו והרג שמונה אחרים, נאלצנו לפעול כנגד לבנון המסכנה אשר מצאה את עצמה במצב של מלחמה שנכפתה עליה ע"י החיזבאללה. אם נשווה את מצבה של ישראל עם מצב המעצמות הגדולות במאה ה- 20, נראה כי אנו במצב מצוין.
אך למרות הכול, כאשר בריטניה נלחמה באיי פוקלנד, לונדון לא הייתה תחת איום וקיומה של המדינה לא היה בסימן שאלה. כנ"ל לגבי מלחמות ארה"ב ורוסיה. לפיכך שאלתי היא האם "ביטוח החיים" שלנו נמצא בסכנה?
אני מדבר על תוצאת המלחמה, משום שאין לשכוח שמלחמה זו לא הונהגה כנגד לבנון או כנגד החיזבאללה אלא ישירות כנגד איראן. אם אבחן את הזמן, את המאמצים, את האנרגיה ואת האמצעים אותם צריכים להשקיע ארה"ב ואנגליה כדי לשמור על יציבות לכאורה בעיראק, אני חושב שבסופה של מלחמה זו, ישראל נמצאת בעמדה מצוינת וזאת גם במישור הצבאי. גילינו אלמנט נוסף מעודד ביותר: מצרים, האויב הגדול והוותיק ביותר שלנו, וירדן, עימה יש לנו את הגבול הארוך ביותר בהחלט לא שיתפו פעולה עם המחבלים הערבים ולא הביעו תמיכה בחיזבאללה. אפילו סוריה נמנעה מלהצטרף באופן ישיר למלחמה עם חיזבאללה. כל זה מוכיח שאותן מדינות מעריכות את כוחה של ישראל, לצערי, הרבה יותר מאיתנו. לדעתי, אין ספק שהמקלט של היהודים מהעולם כולו נשאר במדינת ישראל ושעניין זה לא התערער אפילו מעט. מלבד המציאות הנובעת מעוצמתנו הצבאית ונחישותנו, ישנה עובדה אחת פשוטה אותה אנו נוטים לשכוח בקלות: אין לנו ברירה אחרת. עניין זה גם מוזכר לנו באותיות הראשונות של האלף-בית: אלף היא האות הראשונה במילה "אין" ובית היא האות הראשונה במילה "ברירה". לפיכך, אנו רואים את ראשי התיבות של המשפט "אין ברירה". כשאנו מסתכלים על ההיסטוריה שלנו במהלך ה- 1800 שנים האחרונות, ניתן לראות שבשום מקום אחר בעולם באמת התקיימה ישות יהודית מצליחה. דבר כזה התקיים רק בישראל וזאת בזכות יד הברזל של הצבא שלנו. לפני מלחמת העולם השנייה, 3.5 מיליון יהודים חיו בפולין ומעולם לא נוצרה מסורת צבאית בחברה זו. נכון שהיו גיבורים יהודים בכל צבאות העולם אך מעולם לא היה צבא יהודי. התמחינו בכל התחומים, חוץ מאשר באמנות הלחימה. אך כאן בישראל, ללא מסורת צבאית ותוך תקופת דור אחד בלבד, הקמנו מעצמה הנלחמת עבור ביתנו. ראינו זאת במהלך המלחמה האחרונה. המאבק נגד חיזבאללה הוא המאבק לקיומה של קריית שמונה, צפת וחיפה. אל לנו לשכוח כיצד הסתיימה מלחמת יום הכיפורים, המהווה את המכה הנוראית ביותר שעברנו במהלך ההיסטוריה הקצרה שלנו. לאחר שמונה עשר ימי לחימה, כשהותקפנו בו זמנית ע"י שני צבאות חזקים, כוחותינו ישבו במרחק של כ- 34 ק"מ מדמשק ו- 101 ק"מ מקהיר. ב- 6 באוקטובר 1973, מצאנו את עצמנו במצב של הגנה וב- 24 באוקטובר, היום בו נקבעה הפסקת האש השנייה ע"י הנרי קיסינגר, המתקפה שלנו הפכה להיות לטובתנו. הדבר היחיד שיכל לעצור אותנו היה הרצון הטוב שלנו להציל את הצבא המצרי השני והשלישי וכן את סוריה. ניצחון זה הוביל את אנואר סדאת, כחמש שנים לאחר מכן, בפני הכנסת בירושלים, שם בפעם הראשונה אישרה מדינה ערבית באופן רשמי את זכות הקיום של מדינה יהודית במזרח התיכון.
הרושם המתקבל בדרך כלל הוא שתמיכת האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל במהלך המלחמה האחרונה הייתה יחסית דיסקרטית, אם לא לומר חסרה לגמרי, בשווייץ למשל אף אחד מהרבנים, הקהילות או המוסדות היהודיים קיימו אירועי תמיכה והזדהות עם המצב בארץ. כיצד אתה מסביר זאת?
בהתחלה, מלחמה זו לא נלקחה ברצינות. בשל מספר הקרבנות היחסית נמוך, כולם חשבו כי מדובר בפעולה צבאית המוגבלת בזמן ולא במלחמה ובמיוחד לא במלחמה על קיומינו או במשבר עמוק. הטעות המקובלת הייתה שחיל האוויר יצליח להשמיד תוך זמן קצר את החיזבאללה ושנסראללה יילכד ע"י קומנדו ויובא לדין בישראל. בנוסף, רשתות הטלוויזיה האמריקאיות והבריטיות הראו כמעט רק תמונות של בירות "ההרוסה" ובקושי הראו את תמונות ההרס מצפון הארץ. כולם טעו כשחשבו ש"הישראלים יודעים לעשות את עבודתם ואינם זקוקים לתמיכתנו". ברצוני לחזור שוב, בהקשר הזה, למלחמת יום הכיפורים. בתקופה זו, כולם הבינו מהר את חומרת המצב משום שצה"ל עמד מול אויביו החזקים והנחושים הן בגולן והן בתעלת סואץ . בימי חול המועד סוכות, החסידים בניו יורק הלכו מבית לבית בברוקלין ואספו כספים. יהודים אשר מעולם לא הכירו במדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל התרימו כספים עבור צה"ל, כדי לספק שמיכות, נעליים וכלי נשק. הם היו הולכים מעיר לעיר, לוויליאמסבורג, לפלטבוש, ולבורופארק ואז היו מטלפנים לישראל ואומרים: לאן עלינו לשלוח את הכספים שהצלחנו לאסוף?". הם לא שיתפו פעולה עם אף אחד מהארגונים היהודים הגדולים או עם הקונסוליה הישראלית בניו יורק. אך הם ידעו דבר אחד: "ארץ ישראל בסכנה ויש לעזור לה". למזלנו, תגובה כזו אשר הייתה קיימת לא רק בניו יורק כי אם בעולם כולו לא הייתה נחוצה במלחמה האחרונה. עם זאת, תמיד היו עליות ומורדות ביחסים בין ישראל והתפוצות, קצת כמו ביחסים בין שני אחים.
כיצד אתה רואה את מצב היחסים בין היהדות העולמית לבין ישראל?
מבלי לרצות לעשות את ההיסטוריה מחדש, היו מידי פעם התבטאויות מצערות. אני מאמין באופן יסודי בלימוד של מורנו ורבנו הילל, שאומר בפרקי אבות (פרק ב', פסוק ה'): "... אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו...". עניין זה נכון ככל שמדובר בהתנהגות היהודים האירופים במהלך השואה. אלה שלא היו שם, לעולם לא יוכלו להבין את המצב הפסיכולוגי של היהודים תחת הרייך השלישי אשר החל לפזר את הרעל שלו משנת 1923, כלומר הרבה לפני ה- 1 בספטמבר 1939. למרות שהמצב אינו בר השוואה, אני חושב שכאשר יהודי מהתפוצות מרשה לעצמו לבקר או לשפוט את הממשלה הישראלית מבלי שהוא מרגיש או מכיר באמת את המצב בו אנו שרויים, מבלי שהוא מגיע ארצה, יש בכך אי צדק.
אמרת שהעולם ראה את המלחמה האחרונה דרך ההפצצות בבירות. במקביל אנו עדים לעליית האנטישמיות, המוסווית באנטי-ישראליות, במיוחד באירופה. האם אתה חושב ששני האלמנטים הנ"ל קשורים אחד בשני?
אין ספק כי תופעות אנטישמיות מסוימות עלולות להיות מושפעות ע"י הסכסוך במזרח התיכון. האנטישמיות היא צורה של מחלת נפש אשר אינה מבוססת על היגיון, אך מחפשת באופן תמידי אחר תירוצים והצדקות. כאשר אנו שומעים היום התבטאויות אנטישמיות או כאשר אנו רואים בתי קברות מחוללים באוסטרליה או בניו זילנד, אני באמת לא מאמין שאותם מעשים מבוססים או אפילו מושפעים מהסכסוך הערבי-ישראלי. הם פשוט נובעים מאנטישמיות מובהקת. זה מזכיר לי חוויה עצובה שחוויתי במלבורן שבאוסטרליה בתחילת שנות ה- 80, בתקופה שבה כיהנתי כרבה הראשי של נתניה. ביום שישי בערב, בערך בחצות, לאחר סעודת שבת, חבר שלי שהוא עו"ד ליווה אותי למלון שלי. מאחר והוא חסיד, הוא לבש כמוני מעיל וכובע שחור. עמדנו ליד מעבר חצייה בלב ליבה של העיר, וחיכינו שהרמזור יתחלף לירוק ופתאום מכונית נעצרה לידינו ובתוכה ישבו שני גברים בעלי מראה מכובד. הם הורידו את שימשת החלון וצעקו: "יהודים, האם שילמתם את חשבון הגז שבו השתמשתם באושוויץ?". שאלתי את חברי האם שמעתי נכון. הוא היה מובך, ענה לי שכן וטען שאירועים כאלה – למרות שהם בד"כ פחות חמורים – הם עניין שבשגרה. עניין זה קרה לפני 24 שנה. ניסיתי לברר אז האם היהודים באוסטרליה היו עשירים במיוחד או בעלי השפעה בשטח הפוליטי. התברר לי שלא היה זה המצב. מתוך 100 האנשים העשירים ביותר במדינה, היהודי הראשון היה במקום ה- 87 ואף יהודי לא היה אז חבר בממשלה. בנוסף, היהודים האוסטרלים השתלבו היטב הן מבחינת השפה והן מבחינה תרבותית. בסופו של דבר, לא מדובר בהרבה יהודים, בערך כמאה אלף. ניתן לשאול מהו הסכסוך שלנו עם אוסטרליה, מדוע אנשים אלה שונאים אותנו. אין היגיון וכמובן שאין גורם לתוצאה.
במהלך המלחמה האחרונה, ובמהלך כל מלחמות ישראל, נהרגו חיילי צה"ל על מנת להגן על אזרחים ערבים. האם לדעתך עניין זה מוצדק מנקודת מבט יהודית?
זה תלוי במצב בשטח באותו זמן. עיקרון קדושת החיים מהווה עיקרון בסיסי ביהדות. כאשר יעקב חזר מחרן לארצו לאחר 20 שנות גלות, הוא שמע שאחיו מחכה לו עם 400 אנשים חמושים ואילו לו היו רק 11 בנים ובת. בעניין זה אומר הכתוב: "ויירא יעקב מאוד ויצר לו...". הפחד שלו היה להירצח ע"י אחיו והצער שלו היה באפשרות שיהיה עליו להרוג את עשו. זה אבינו וזהו לימודו. אצלנו חייהם של חפים מפשע ושל אזרחים הם בעלי חשיבות רבה אך כפי שכבר אמרתי לכם, כל מפקד צריך לבחון את המצב בכל מקום ורגע נתון ולהחליט כיצד לפעול. עם זאת אל לנו לשכוח את הביטוי של אבותינו לפיו מי שמעמיד פני כבש ייטרף בסופו של דבר ע"י הזאבים. עליי להזכיר בהקשר זה את הפיגוע במלון פארק בנתניה שבו במהלך ליל הסדר, בשנת 2002, 29 איש נרצחו, כוחות חיל רגלים שלנו נכנסו לג'נין כדי להילחם ולרדוף אחרי המחבלים. לא בחרנו שם בפיתרון הקל: כלומר, לא הפצצנו את העיר, וזאת כדי למנוע הרג אזרחים. במהלך פעולה זו, נהרגו ונפצעו חיילי צה"ל. לפיכך, אין תשובה גורפת וחד משמעית לשאלתך אלא בדיוק כמו במהלך משפט, יש לבחון ולפתור כל מקרה ומקרה באופן ספציפי. אנו עושים כל שביכולתנו כדי למנוע הרג אזרחים, אך המחבלים עושים הכול כדי להשתמש בבתיהם של האזרחים כמקומות מסתור או כבסיסי התקפה. הם מסתתרים באותם בתים ומשתמשים בנשים ובתינוקות כאפודי מגן.
לסיום, מהו מסר התקווה שלך לקראת השנה החדשה?
אני חושב שכדי להצליח, עלינו לקחת אשראה מתפילה שאנו אומרים כל בוקר ולפיכך היא תקפה כל השנה. מדובר בטקסט של הרב נועם אלימלך מליז'אנסק בו כתוב: "עשה שנוכל לראות את המידות הטובות של חברינו ולא את מגרעותיהם". דבר זה מאוד רלוונטי ליחסי הישראלים אחד עם השני, ליחסי יהודי העולם אחד עם השני וליחסיהם עם ישראל... זה בעצם רלוונטי לכל בני האדם. עלינו להיות אופטימיים ולתת לזולת הזדמנות חדשה. זוהי האפשרות היחידה כדי שנוכל לחיות עם התקווה לראות את האור שבקצה המנהרה. במהלך החודשים האחרונים, היינו שקועים בחשיכה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לנו. במישור האינדיבידואלי, אני מאמין כי אנו יכולים להתקרב לאושר ולשלווה ע"י כך שנפגין קצת יותר אחווה וחברות כלפי הזולת. בנוגע לעם היהודי, עלינו להזכיר באופן תמידי, בכל מקום ובכל זמן, שנוכחותנו כאן על אדמת ישראל במולדתנו העתיקה/החדשה איננה זמנית כי אם נצחית. זוהי אחריותו של כל יהודי, גם של אלה החיים זמנית בגולה, לחזור ולומר שישראל היא ביתנו ושאין לנו ארץ אחרת. עלינו לצעוק שתקוותינו ועתידנו נמצאים בארץ ישראל. אני חושב שזה יאפשר לנו להתמודד ולנצח את אלה מבין שכננו אשר נותרו עדיין אויבינו. שנה חדשה תמיד מלווה בתקווה, אך תפקידנו הוא להפכה למציאות. כדי לעשות זאת, עלינו להניח את המחלוקות שלנו בצד ולהילחם יחד לטובת משפחותינו, בתינו ומדינתנו. זוהי הרוח לפיה עלינו להתחיל את השנה החדשה ולכוון את תפילותינו.