מאמר מערכת

מאת רולנד ש. זוסמן – עורך ראשי

קוראות וקוראים יקרים, ב-2 במרץ האחרון, במרכז עזה שבה האלימות השוררת בין הפלגים השונים של הפלשתינים היא עניין יומיומי, עמד חליל אל-זאבן להיכנס למכוניתו כאשר ערבי צעיר ירה בו 12 כדורים. מי הוא אל-זאבן? במבט ראשון, איש שקול ומאופק, עורך של עלון למען זכויות האדם וכן איש מסעות. אולם, מאחורי החזות הזו עסק אל-זאבן בפעילות אחרת לגמרי: הוא שימש כמתווך בין ערפאת ומשטר האייטולות האיראני, או במילים אחרות, היה איש הקשר בין אש"ף (המכונה הרשות הפלשתינית) לחיזבאללה. הוא זה שהוביל לחתימת ההסכם בין שני ארגוני הטרור, הוא זה ששכנע את טהראן לספק כמויות רבות של נשק לאש"ף (המקרה המפורסם של גילוי מצבורי הנשק באניית "קארין A") והוא זה שניהל את המימון הסודי שסיפקו האיראנים לגדודי חללי אל אקצה, שולחיהם של "פצצות אנושיות", מתאבדים ששימשו לרצח אזרחים ישראלים על פי פקודה מהתנזים של הפתח של ערפאת. חיסולו של אל- זאבן הוכיח פעם נוספת כי המלחמה שערפאת מנהל נגד מדינת ישראל אין לה כל קשר עם איזשהו "מאבק למען העם הפלשתיני". היא הביטוי האנטישמי של מלחמת הגי'האד שמנהל העולם המוסלמי הפשיסטי בניסיון לחסל את מדינת ישראל והמדינות הדמוקרטיות, בשיתוף עם סוריה ואיראן. יש לזכור כי כאשר דחה ערפאת את הצעתו של אהוד ברק בקמפ דיוויד בשנת 2000, הוא רצה להראות שהעולם הערבי אינו מעונין בהסכם בר-קיימא עם ישראל, יהיו תנאיו אשר יהיו. כיום הצעדים הדיפלומטיים שנוקט אש"ף כדי לבודד את ישראל בזירה הבין-לאומית ופעולות הטרור הבלתי פוסקות שלו בשטח ישראל הינם רמז לבאות. דוגמה לכך היא שיגור כמעט יומיומי של טילי קסאם לעבר הישובים היהודים בעזה ובנגב. במקביל, הרשות הפלשתינית מתחזקת מבוך של מנהרות תת-קרקעיות בין סיני לעזה, המגיעות עד ללב לבן של השכונות המיושבות ביותר בעזה. מנהרות אלו משמשות לא רק להעברה בלתי חוקית של נשק, אלא גם להברחות סמים, לסחר בנשים, להחדרת טרוריסטים שהוכשרו באפגניסטן ולמגוון רב של פעילויות פליליות שנועדו למלא את קופות הכספים של הרשות הפלשתינית. לא רק אש"ף ושותפיו מסרבים להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, גם מדינות כביכול "מתונות" יותר, כגון מצרים וירדן תומכות באופן פעיל במדיניות זו. בעוד שבין ישראל ומצרים מתנהל משא ומתן לגבי מציאת הדרך לשנות תנאים מסוימים בהסכמי השלום מ-1979 שתאפשר למצרים להציב 15,000 חיילים לאורך הגבול עם ישראל ובעזה עצמה, דנים השליחים של מובארק עם ראשי ארגוני הטרור, כגון אש"ף, הפתח, החמאס והג'יהאד האסלאמי על האופן שבו יעבירו להם ניהול מלא של רצועת עזה לאחר נסיגה אפשרית של ישראל. אולם מצרים הודיעה כי בטרם תתמוך באופן רשמי בנסיגה החד צדדית של ישראל היא דורשת שישראל תקבל את התנאים הבאים: העברת שליטה בלעדית על קו הגבול באורך 10 ק"מ בין עזה למצרים (ציר פילדלפי) לכוחות המצריים; מתן שליטה בלעדית לרשות הפלשתינית על מעברי הגבול בין רפיח (בעזה) למצרים, על נמל התעופה והנמל הימי בעזה; פתיחה מחדש של נתיבי "מעבר חופשי" המקשרים בין אזורים שבשליטת הרשות הפלשתינית (בגדה ובחבל עזה), כך שכמעט כל תושב פלשתיני באזורים אלו יוכל לנוע בחופשיות בישראל; ולבסוף, דורשת מצרים התחייבות נחרצת ובלתי חוזרת מצד ישראל שלא לפלוש מחדש, לתקוף או להשתלט באופן חלקי על עזה, גם אם יבוצעו מתוכה פעולות טרור נגד ישראל! המדיניות של מצרים ברורה: חיזוק מעמדה בעולם הערבי באמצעות עידוד הג'יהאד, הן במישור הדיפלומטי והן דרך פעולות טרור נגד ישראל. באשר לירדן, באופן תמוה, בנאום שנשא לא מזמן מלך ירדן הוא ביקר את ערפאת...על עמדה פשרנית מדי כלפי ישראל! במסגרת נסיבות אלו אריאל פועל שרון להשגת תמיכה בין-לאומית לרעיון הנסיגה החד צדדית של ישראל מעזה. הוא יודע היטב כי תכניתו לא תצא לפועל. גורמים אובייקטיבים התווספו לאחרונה להתנגדות הכפולה בתוך הליכוד: באופן רשמי, בתקציב המדינה החדש לא הוקצתה ולו אגורה אחת לשם פינוי התושבים היהודים של גוש קטיף או לשם תשלום פיצויים להם; לא תוכנן כל סידור בטחוני אפשרי שיבטיח כי אזור זה לא יהפוך ל"מיני-אפגניסטן", שבו ישראל תותקף ללא הרף; ארצות הברית מסרבת להעניק סיוע כספי ודוחה על הסף את הרעיון שנסיגה מחבל עזה תאפשר לישראל להציל כמה ישובים יהודיים ביהודה ושומרון, ולבסוף קיימת דחייה כללית של הרעיון מצד העולם הערבי ומדינות אירופה. אולם האם זו מהומה על לא מאומה? אולי! אלא אם אריאל שרון מבקש להוכיח בדרך השלילה, תוך הפקעת זכותם של שמונת אלפים ישראלים לבחור באופן חופשי את מקום מגוריהם ותוך העברת אדמות יהודיות לידיו של אש"ף, כי כל מה שתעשה ישראל לא יהיה בו די כדי שתושבי המדינה יחיו בה בשלום, ולו ליום אחד בלבד. האם נשכח הלקח העקוב מדם שנלמד מהסכמי אוסלו בעוד שהערבים עדיין ממשיכים לרצוח יהודים בלב לבה של ישראל. כיום לובש המאבק על הישרדותה של ישראל צביון חדש. זכות הקיום שלה מוטלת יותר ויותר בספק, הן בארצות הברית והן באירופה. הפילוסוף הצרפתי, אנדריי גולקסמן סיכם זה לא מכבר מציאות זו: "האנטישמיות החדשה מטילה ספק בזכות הקיום של מדינת ישראל, בעוד שעל אף מדינה אחרת, לרבות הדיקטטורות, לא קיים איום של מחיקה מהמפה." כיצד הגענו למצב זה? זיכרון השואה ורגשות האשם על הפשעים הנתעבים הולכים ומטשטשים ושוללי השואה ממשיכים בנזקיהם. הודות לתעמולה הערבית, ישראל אינה עוד פופולארית ואיבדה את מעמדה כ"דויד הקטן" העומד מול הכוח הצבאי הגדול של מדינות ערב, אשר הוציאו תוך עשר שנים 155 מיליארד דולר על התחמשות כשהם רוכשים 35% מייצור הנשק העולמי. יטענו הנפשות הטובות: " אם כן, יש למצוא פתרון משביע רצון לכולם". אולם פיתרון זה כבר קיים ומוכיח את עצמו מדי יום. הפתרון הוא מדינה יהודית בעלת עוצמה רבה וכבוד, מדינה דמוקרטית ומודרנית, חזקה מבחינה כלכלית ומתקדמת מבחינה טכנולוגית, אשר תהווה מוקד משיכה בעבור כל היהודים שלהם היא תשמש כמקום מפלט. באשר לעולם הערבי, ובכן הוא ייאלץ ללמוד לחיות עם מציאות זו. לאור מצב זה, מה יש ביכולתנו לעשות, מה חייבים אנו לעשות? מזה ארבע שנים, אזרחי ישראל וצה"ל מתמודדים בהצלחה עם מלחמה שנכפתה עליהם תוך השקעת מאמץ עצום במאבק נגד הטרור ותשלום מחיר גבוה בחיי אדם. בשל סיבה שאינה ידועה לנו, בחר ה' בדור שלנו לחיות בתקופה ייחודית שבה קיימת מדינה יהודית. עלינו לעמוד כהלכה באחריות הזו שיועדה לנו. כל יהודי, כל קהילה, כל ארגון וכל אגודה הם מעין "שגרירים" של מדינת ישראל. וככאלו, לכל אחד מאיתנו החובה לתמוך ללא סייגים במדינה, הן במישור המדיני והן במישור הכלכלי. התעלמות מאחריות זו מסכנת את שלומנו וביטחוננו במדינות שבה אנו חיים, שכן הסולידריות עם ישראל הינה מרכיב חיוני במאבק נגד האנטישמיות. הגולש גל פרידמן שזכה במדליית זהב במשחקי האולימפיאדה באתונה, מילא את לבנו בגאווה עצומה. 32 שנה לאחר הטבח באולימפיאדת מינכן, התנוסס הדגל הכחול לבן עם מגן דויד במרכזו בשמי יוון לצלילי המנון "התקווה". בדומה לאסטרונאוט אילן רמון ז"ל, הפך גל פרידמן לסמל של מה שמסמנת מדינת ישראל: מדינה צעירה ודינאמית, שבה השמיים הם הגבול בעבור אלו שרוצים להצליח! עם מסר זה של תקווה והצלחה אנו מקדמים את פני השנה החדשה ומאחלים לכם בשם כל צוות רולנד ש. ז SHALOM שנה טובה ומבורכת, רוב אושר ובריאות. רולנד ש. זוסמן – עורך ראשי