 |
החל מינואר 1941, במסגרת מספר פגישות עם גרינג והימלר ופמלייתם הוטל על היידריך לגבש "הצעות הנוגעות לתוכנית הפיתרון הסופי" לאחר המלחמה. בתחילת 1941, עיקר התוכנית כלל גירוש כל היהודים מאירופה אל שטחה של ברית המועצות המובסת, ב"מחנות הארקטיים" בסיביר, שבהם היו אמורים היהודים למות בשל התנאים הבלתי אפשריים. אולם גם תוכנן כי מיד לאחר המתקפה, יהודי ברית המועצות יחוסלו על ידי האייזנצגרופן - «Einsatzgruppen» (קבוצות ההתערבות). מספר שבועות בלבד לאחר ההתקפה של ה- 22 ביוני 1942, הרצח הסלקטיבי של גברים נושאי נשק, הפך לרצח ביריות של כל היהודים, לרבות זקנים, נשים וילדים. כדי לחפות על עצמו באמצעות הדרגים הגבוהים ביות, כאחראי לטבח המבוצע על ידי האייזנצגרופן ולמען הקריירה העתידית שלו כאחראי על הפתרון הסופי, השיג היידריך בסוף יולי את חתימתו של גרינג בתחתית מסמך שחובר על ידו ואשר העניק לו יד חופשית.
עד לספטמבר 1941, כאשר בראש סדר העדיפויות עמד הניצחון על ברית המועצות, סירב היטלר לענות בחיוב למנהיגי סניפי המפלגה הנאצית (Gauleiter) שביקשו לגרש את היהודים הגרמניים וכן להיידריך שרצה לבצע גירושים חלקיים. בספטמבר 1941, אישורו, דהיינו פקודתו לגרש את יהודי הרייך, הסיר את המכשולים האחרונים שעמדו בפני ראשי האס.אס. האמת היא שהם נתקלו בבעיות כבדות משקל בנוגע ליעדי הגירוש הזמניים, עד אשר תתאפשר העברה למחנות בסיביר. אנשי המנהלה הגרמנים בגטאות הפולניים מחו נגד הגעתם הצפויה של יהודים מגרמניה והגיבו במעשי טבח מקומיים ביהודים כדי "לפנות מקום". כך קיבל גראייזר, מפקד אזור הווראטה (Warthe), מהימלר את הרשות לרצוח 100,000 יהודים מגטו לודז' שלא היו כשירים לעבודה. הרציחות הללו החל ב- 8 בדצמבר 1941 בחלמנו באמצעות תאי גזים שהותקנו על משאיות. ירי המוני ביהודים הלטביים מגטו ריגה החל בנובמבר 1941 עם הגעת משלוח ראשון של מגורשים מגרמניה.
באמצע דצמבר 1941, בהקשר להכרזת המלחמה על ארצות הברית, הציג היטלר בעל פה לפמלייתו רעיונות, משאלות ופקודות חדשות, שהיו קיצוניות הרבה יותר בכל הנוגע ל"פיתרון הסופי": הרחבת הגירוש, שנועד בתחילה רק ליהודי גרמניה, לכלל היהודים באירופה שבשליטה גרמנית. במספר הזדמנויות, החל משנת 1939, דיבר היטלר בפומבי על השמדת יהודי אירופה, במידה ותפרוץ מלחמת עולם שנייה, דבר שקרה למעשה רק בדצמבר . כך שכאשר הסכסוך הפך לאולמי, היטלר מצא עצמו מחויב להצהרותיו. בה בעת, כאשר מלחמת הבזק נגד ברית המועצות נחלה כישלון סופי בדצמבר 1941, הצבא האדום החל לייצב את החזית ונחל לראשונה מספר הצלחות. הפיקוד הצבאי הגרמני, כשהוא עיוור מדעות גזעניות (משטר של תת האדם היהודי- הבולשביקי"), שלח צבא שלא היה מוכן לכך למסע מלחמה שהסתמן כממושך, בחזית ענקית ועל פני מרחבים עצומים. ההחלטה להתנקם "בקשר יהודי" עולמי פרי דמיונו, עבור המצב שהביא על עצמו, התאימה לאופיו האומלל של היטלר ולשנאתו הפנאטית ליהודים.
עבור היידריך, הרחבת פקודת הגירוש המקורית לכלל יהודי אירופה באה במפתיע למלא אחר שאיפתו עתיקת היומין – קבלת סמכויות מלאות. זו כנראה הסיבה לביטול ברגע האחרון של הועידה שנקבעה ל-9 בדצמבר 1941 ואשר התקיימה בסופו של דבר שישה שבועות מאוחר יותר. לאחר שהדרגים הגבוהים ביותר, טיפלו במאבקי הכוח של האליטות ואנשי המנהלה הנאצים על דרכי "פיתרון השאלה היהודית" והכריעו לטובת האס.אס וההצעה לגירוש ולרצח באופן הרדיקאלי ביותר, היידריך שם לו למטרה במהלך "ועידת מזכירי המדינה" מה-20 בינואר, להמחיש ולאכוף את הסמכויות שקיבל זה עתה ולקבל הבטחה לשיתוף פעולה מצד המשתתפים. אפשר שסיבה נוספת לאירוע זה – אייכמן התעקש על כך מספר פעמים – הייתה רצונו של היידריך לערב את מזכירי המדינה ולהפכם למשתפי פעולה לרצח העם.
חמישה עשר משתתפי "ועידת ואנזה" דנו בשיתוף הפעולה של אנשיהם לקראת הגירוש המתקרב של כל היהודים באירופה בשטחים שנכבשו במזרח. ה- SD תכנן את גירושם של עד 11 מיליון איש. הפקידים קיבלו פרטים על שיטות ההשמדה שנוסו בעבר והעלו הצעות לטובת כוחותיהם. אף אחד מהמשתתפים לא הביע נקיפות מצפון עקרוניות שהיו אמורות לעלות בעקבות הכנת פשע מדיני בסדר גודל בלתי נתפס עד כה. הוסכם כי ניהול המבצע יופקד בידי היידריך. עם זאת, היידריך לא הצליח במזימתו להרחיב את מעגל המיועדים לגירוש מהרייך – הרבה מעבר להגדרה של "יהודי" לפי חוקי נירנברג מספטמבר 1935. היידריך רצה לגרש "יהודים למחצה" ואת בני הזוג היהודיים של "אריים" (לאחר גירושין כפויים). נגד ניסיון זה להוציא מידיו את זכויותיו המועדפות, דהיינו סמכותו הרשמית להגדיר מיהו יהודי במונחים משפטיים, יצא ד"ר שטוקארט, מזכיר המדינה במשרד הפנים ומחבר החוקים והתקנות האנטי יהודיים, כשידו על העליונה. פקודותיו של אייכמן, העוסקות בהכנות לגירושים מגרמניה ואשר החלו מיד לאחר ועידת ואנזה, התבססו על הגדרתו של שטוקארט מיהו "יהודי" .
ועידת ואנזה אינו מציינת אם כן את הזמן או את המקום שבהם התקבלה ההחלטה לרצוח את כל היהודים – החלטה זו התקבלה מוקדם יותר בעל פה על ידי היטלר בקרב החוג הפנימי המצומצם של מקורביו – ועידה זו עסקה בארגון לאחר שהתקבלה ההחלטה בדרג גבוה יותר. כתוצאה מועידה זו, כל מנגנון המדינה הגרמנית הפך להיות שותף פעיל וסביל לרצח עם של היהודים, שמספר קורבנותיו הגיעה לכששה מיליון יהודים.
הפרוטוקול של ועידת ואנזה עולה בחשיבותו על המסמכים הרבים שהגיעו לידינו וממחיש מפרי עטם של כותביהם את הפשעים שבוצעו: הוא מוכיח למעשה כי החל מינואר ,1942 ובדרג רם נקבע כי בסופו של התהליך, אף לא יהודי אחד באירופה ישרוד את הגירוש ועבודות הכפייה. אלו אשר יגלו "התנגדות גדולה ביותר" יטופלו "בצורה הולמת" כדי למנוע באופן מוחלט, בניגוד לשלבים קודמים של רדיפת היהודים, "תחייה יהודית מחודשת" (פרוטוקול ע"מ 8). זו הסיבה לכך שפרוטוקול ואנזה נמצא במרכז טענות הזיוף מצד שוללי השואה. הם מתעלמים מהמסמכים ומהציטוטים מאותה תקופה המתייחסים "לועידת מזכירי המדינה" בואנזה. הם מתעלמים מכך כי אייכמן עצמו אישר בפני בית המשפט את אמיתות הפרוטוקול וזיהה את מחבריו. אפילו אם הפרוטוקול מעולם לא היה נמצא, אפילו אם העותק המיועד ללותר, ממשרד החוץ ומשתתף בוועידה – מס' 16 מסך 30 עותקים של הפרוטוקול – היה מושמד בתום המלחמה, כפי שקרה ללא ספק לעותקים האחרים אשר הושמדו ע"י נמעניהם, עובדת רצח העם הייתה נשארת תקפה. הזייפן או הזייפנים לכאורה היו צריכים, כאשר בשנת 1947 התגלה בתוך שני תיקים של משרד החוץ אשר כותרתם הייתה "הפיתרון הסופי לשאלה היהודית", לזייף מאות עמודים כמו גם הערות בכתב יד וחתימות בראשי תיבות של עובדי המשרד דאז שצורפו לעותק הפרוטוקול המיועד ללותר ואשר הגיע לידינו. מהבדיקה הפיזית של הפרוטוקול עצמו והמסמכים המצורפים אליו, של הרשימות רבות, ההערות השוליים והחתימות מאשרת, עולה על פי חוות דעת מומחים של צוות מדעי שבדק את הארכיונים המדיניים של משרד החוץ, כי מדובר במסמכים אוטנטיים. כמו כן, זהו אבסורד להשתמש בקיומם של עותקים או זיופים אשר נערכו לאחר גילוי המסמך המקורי להוכחת זיוף של הפרוטוקול או להציגים כגרסאות שונות של "זיופים" של המקור כדי לנסות להציג את המקור כמעשה זיוף.
לא נותר לנו אלא להודות בעובדה ההיסטורית כי בין השנים 1941/1942, רצח כל היהודים באירופה הפך למטרה רשמית של הרייך הגרמני על מוסדותיו. בועידת ואנזה, טבח ההמונים שכבר החל הפך לרצח עם שיטתי.
*ד"ר נורברט קאמפה, היסטוריון ומנכ"ל בית ועידת ואנזה, אתר זיכרון ולימוד